[1] ביארו התוס' (בד"ה או), שאינו דומה לכל מעביר דרך מקום פטור שחייב אחד המושיט ואחד הזורק, דהכא מיירי כשפסק כוחו במקום פטור, וכגון שזרק לגובה למעלה מי' ומשם ירד באלכסון אל הרה"י, דירידה זו אינה כחו הראשון אלא כח כחו, ויש הפסק בין העקריה הראשונה להנחה.

[2] רב מרדכי הסתפק בזה, דכיון שזרק את החפץ מעל י' - שהוא מקום פטור אין לחייב אותו. ולכאורה קשה מה ספקו, הא מתניתין היא שאמרה "חולית הבור והסלע הנוטל מהן והנותן על גבן חייב", ואף שעושה כן דרך מקום פטור בכל אופן חייב. ותירץ רב מרדכי, שמשנתנו מיירי באופנים שלא עבר דרך מקום פטור. אכן כתב הריטב"א שהאוקימתות של רב מרדכי דחוקות הם, ולא קיבלו אותם שאר האמוראים, והם ס"ל שגם באופן זה חייב.

[3] אבל באופן שזורק חוליא לתוך הבור ועי"ז מתמעט הבור מעומק עשרה טפחים - שהוא מבטל את החוליא שם, בזה מיבעי לר' יוחנן האם הנחת חפץ וסילוק מחיצה - שבהדדי הדדי קאתו, חייב או פטור.

[4] לדברי תוס' ממקרה זה רצינו לפשוט את האיבעיא של ר' יוחנן, האם הנחת חפץ וסילוק מחיצה שבהדדי הדדי קאתו חייב או פטור, וה"ק דכיון שזרק את הדבילה על כותל רה"י - הרי שמקום הדבילה נתבטל לכאורה מלהיות רה"ר, והרי הוא כדין העמוד ונעשה רה"י (ויש בזה כמה נפ"מ שהזכירו התוס'), ואם אמרינן שהנחת חפץ וסילוק מחיצה פטור - ומשום שבטל החפץ לבור, א"כ גם כאן מתבטלת הדבילה לכותל, ואיך מחייב אותו ר' יוחנן משום מעביר ד' אמות ברה"ר. ודוחה הגמ', שבדבילה אינו מבטל אותה לכותל, ולכן ממשיך להיות לה דין רה"ר דוקא.