[1] ודרשינן מה חריש רשות - דלא מצינו חריש של מצוה (דהא חריש העומר עושים אותו בחול) אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא של מצוה, שדוחה את השבת.

[2] כלומר, שיש מצוה לקצור לשמה - אפי' אם מצא קצור כבר, דכתיב "וקצרתם" "והבאתם". וא"כ י"ל שדוקא קצירת העומר דוחה את השבת כיון שיש מצוה בקצירה בעצמה ואינה רק מכשירין, משא"כ גבי שתי הלחם שאם מצא קצור מלפני השבת אינו דוחה את השבת, ולכן אי אפשר ללמוד בבמה מצינו או בגז"ש שאינה מופנית אלא דוקא בגז"ש גמורה (ולר"א בעינן שיהיה מופנה מב' צדדים). וכתבו התוס' (בד"ה תאמר), שאין לומר דנלמד זה גופא בגז"ש שגם בשתי הלחם יש דין שאם מצא קצור מצוה לקצור כמו בעומר, כיון שהדרך בעצרת שכבר כל החטים והשעורים קצורים, ואינו דומה לעומר שאז הוא זמן הקצירה. ועוד תירצו, שהלימוד מהפסוק ד"בחריש ובקציר תשבות" הוא דוקא לעומר שכתוב בו קצירה, משא"כ בשתי הלחם שלא כתוב בו קצירה.