[1] כן פירש"י בד"ה ביום, והתוס' בד"ה תניא.

[2] כן הוכיחו התוס' (בד"ה תניא), דרב נחמן בר יצחק מודה דדרשינן ביום למילה עצמה כהברייתא, ואות ברית דורות אתא למכשירין.

[3] ולקמן (דף קלג.) מבואר, שנחלקו במחלוקת זו התנאים, דר' יאשיה ס"ל כאביי ורב ספרא, דילפינן למילה בזמנה מקרא ד"בשר". ואילו ר' יונתן יליף לה מק"ו כרבא.

[4] והקשה לו רב ספרא, מנין ששבת החמורה, אולי צרעת חמורה, והראיה שהיא החמורה שהרי דוחה את העבודה החמורה שדוחה שבת. ודחתה הגמ', דאינו משום חומרא דצרעת, אלא שאינו ראוי היום בלא טבילה והערב שמש. ובנגעים טהורים שפסול לעבודה (דחשוב בעל מום) אף שאינו טמא, ביאר רב אשי שבכל אופן אינו משום שצרעת חמורה, אלא משום דאין עשה דוחה ל"ת - רק אם בשעה שעוקר את הלאו מקיים את העשה, וכאן בשעה שיעקור סימני הצרעת לא עושה עדיין עבודה.

[5] והגם שנאמר במילה בזמנה, ילפינן לה באם אינו ענין למילה שלא בזמנה. - תוד"ה רבא.