[1] הנידון דוקא בלהתיר המכבש, דהוא לצורך השבת שמוציא משם בגדים ללובשם. אולם להכניס בגדים לתוך המכבש אסור - היות שזה לצורך חול.

[2] בפשטות לשון המשנה משמע שת"ק ור' יהודה חולקים, ות"ק אוסר בכל ענין. והגם שפירש"י את טעם האיסור משום שהוא תקוע בחוזק ודמי לסתירה, וא"כ באופן שהיה מותר מע"ש - שאינו דומה לסתירה יש להתיר לגמרי, מ"מ ביאר המגיד משנה (פכ"ו מהלכות שבת הי"ב), שת"ק גוזר במכבש של כובסין גם במותר מע"ש ש"לא יגע בו" - אטו שאינו מותר מע"ש. אכן ע' בביאור הגר"א (או"ח סימן ש"ב סעיף ד').

[3] השאילתות ורבינו חננאל מעמידים את כל הסוגיא ביו"ט דוקא, אולם בשבת אסור בכל אופן אפי' ע"י שינוי. והתוספות (בד"ה הני) חולקים עליהם וס"ל שביו"ט מותר בכל ענין אפי' בלא שינוי של קתא דסכינא, דהיינו שגם במדוך של אבן מותר, (מלבד באופן שידע מה הקדרה צריכה מעיו"ט שאז צריך לעשות שינוי), וסוגיין מיירי בשבת.

[4] מחמת ישנותו ע"י הגירור מתקלף גם העור ועובר על איסור "ממחק".

[5] באופן זה כיון שעל כרחו הוא יסוך גם את המנעל - והשמן מועיל למנעל, לכן אסור משום מעבד. אבל אם נותן את השמן על רגלו מבחוץ, ואח"כ נותן את הרגך תוך המנעל - מותר, כיון שאין השמן נוגע במנעל בשעת הסיכה.

[6] ובאופן שאינו מתכוון לצחצח להדיא.

[7] מנעל הנמצא על גבי הדפוס שלו, דהיינו על גבי דבר שיש לו צורת רגל ועליו מעצבים את צורת הנעל. והנה, כל זמן שהמנעל על הדפוס עדיין, נחלקו חכמים ור' אליעזר האם הוא ראוי לקבל טומאה, דלחכמים הוא ראוי לקבל טומאה - וחשוב לדעתם ככלי, וה"ה שלענין שבת אינו מוקצה דהוא כלי. ואילו לר' אליעזר הוא טהור דאינו ראוי לקבל טומאה - דאינו כלי, וה"ה שלענין שבת אסור לטלטלו דאינו כלי.

[8] ס"ל לאביי, דהגם שהמנעל חשוב כלי, מ"מ יש לאסור משום האימוס עצמו שהוא מוקצה, דס"ל לאביי שכלי שמלאכתו לאיסור ניטל רק לצורך גופו אבל לא לצורך מקומו, וכאן הוא רק צריך את מקום האימוס אשר בנעל אבל אינו צריך את גוף האימוס לאיזה דבר, ולכן אסור לטלטל. ואילו רבא ס"ל, שכלי שמלאכתו לאיסור ניטל גם לצורך מקומו, ולכן גם כאן ניטל.

[9] דכיון שאין המנעל חשוב כלי הוא מוקצה מחמת גופו.

[10] ונחלקו אביי ורבא בטעם האיסור לר' יהודה, דלאביי טעם האיסור משום שמטלטל את האימוס לצורך מקומו - ולא הותר כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו. ואילו רבא אומר שדין זה אמרו ר' יהודה בשם ר' אליעזר, הסובר שמנעל כל זמן שהוא על האימוס אינו כלי, אלא שמחדש ר' יהודה בשם ר' אליעזר דדוקא אם הוא מהודק - חשוב שעדיין לא נגמרה מלאכתו והוי מוקצה, אבל אם הוא כבר רפוי - מודה ר' אליעזר שחשוב כלי ומותר לטלטלו.

[11] אין הכיס בטל לתינוק, וכן אין חשוב שהתינוק מוציאו אלא שאבי התינוק המוציא את התינוק חשוב שמוציא את הכיס ולכן חייב. ומה שמבואר במשנתנו ש"נוטל אדם את בנו והאבן בידו" - מיירי "בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו" - שיחלה התינוק אם לא יטלנו האב בידיו, ובאופן זה התירו חכמים לאיסור מוקצה דרבנן. אכן זה דוקא באבן, אולם גבי דינר שיש לחוש שאם יפול יביאהו האב בעצמו, בזה לא התירו.

[12] ומחלוקתם נתבארה לעיל (דף צג:), שנחלקו בדין מלאכה שאין צריכה לגופה, דלר' יהודה חייב ולר' שמעון כיון שאינו צריך בהוצאה זו את גוף המת בשבילו, אלא לפנות טומאה מהבית או בשביל קבורת המת, פטור.

[13] או שמשום צערו ומרירותו מבטל את הכיס לתינוק - שהיה רגיל התינוק לשחק בו. או שבתינוק חי חשובה הוצאת הכיס מלאכה הצריכה לגופה, דצריך את הכיס לשחק בו, משא"כ בתינוק מת שאין שום שימוש לכיס.