[1] דכיון שהולך לאיבוד הרי הוא מעיקרא מפקיר להם, הלכך בסתמא ודאי לא חשיב ניחא ליה.

[2] פגעין (שזיפים), פרישין (חבושים), עוזרדין (תפוחי עוזרר).

[3] בהו"א הבינה הגמ', דכיון שפירות אלו אינם בני סחיטה כלל, מותר לסוחטם לכתחילה בשבת אפי' לרבנן דר' יהודה. אכן למסקנא שהביאה הגמ' את דברי רב חסדא ד"כיון דאחשבינהו - הוה להו משקה", א"כ אם סוחט פירות אלו בשבת הרי הוא מחשיבם משקה - ואסור, ולכן על כרחך שמה שהתירה הברייתא היא לסחוט כדי למתק, אבל לא התירה למשקה. כן ביארו רש"י (בד"ה כרב חסדא), ותוס' (בד"ה ה"נ). אכן רב פפא חלק על ביאור זה בדעת רב חסדא, וס"ל שהטעם שפוסל רב חסדא מי תרדין במקוה הוא משום שינוי מראה, ואה"נ גם כשסחטן לא חשיב משקה, א"כ לפ"ז כיון שאין רגילות לסוחטן כלל מותר - דהסוחט בטלה דעתו אצל כל העולם.

[4] להו"א וכן לרב פפא גם למסקנא, של בית מנשיא הוא רק דוגמא להראות שיש אנשים שסוחטים רימונים, וכיון שכן הסוחט אותם בשבת לא בטלה דעתו אצל כל אדם - ואסור. ולפ"ז אם סוחטן למתקן יהיה מותר.

[5] דכיון דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה, הלכך בשבת אסור אפי' למתק, הואיל ויש אדם שעושה לשם משקה, יש לנו לגזור אם נתיר למתק יבואו לעשות אפי' לשם משקה - כיון שיש מי שעושה למשקה, משא"כ בפירות דלעיל שאין אדם בעולם שסוחטם לשם משקה - לכן אין לחוש לזה.

[6] פי', המוחל היוצא אחר שנדחקים הזיתים זה בזה ומתחממים, שע"י שעומדים כך כמה ימים יוצא מוחל, ור' יעקב ס"ל שכיון שהבעלים רוצה בקיומו לכן חשוב משקה, ואילו ר"ש ס"ל שמוחל אינו משקה, וכיון שבמוחל זה אין בו צחצוחי שמן לא הוי משקה.

[7] כתבו תוס' דיש להעמיד את כל הסוגיא דוקא ביו"ט, שאז הבהמה נחשבת אוכל - דראויה לשוחטה עתה, וכשסוחט לתוך הקדרה - הוא סוחט אוכל לתוך אוכל, אולם בשבת שהבהמה היא מוקצה - הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת.