-------------------------------------------------

[1] כן הסיקה הגמ' שכל הסוגיא מדברת שיש עדים שפרעו בפניהם ולא הזכיר הלווה בשעת הפירעון שיטול את השטר מיד המלוה. אולם אם אין עדים אלא שפרעו בינו ובינו, נאמן המלוה במגו שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם ולא פרעתני.

[2] בזה גם רב פפא מודה, דכיון שהודה המלוה שהכסף ניתן לקנות בו שוורים ועל זה היה השטר, וקיבל המלוה שוורים, וא"כ לכו"ע נתרעע השטר ולא יוכל המלוה לומר סיטראי נינהו.

[3] בזה נחלקו רב פפא ורב הונא בריה דר' יהושע האם כשאמר לווה למלוה נאמן אתה עלי כשנים כוונתו כדעת שני אנשים או כשני עדים, דלרב פפא כוונתו כדעת שני אנשים בסתם, וא"כ כשיש שלושה אנשים שאומרים שפרע נאמנים יותר, ולרב הונא בר"י האמינו כשני עדים - ותרי כמאה.

[4] כאן לכו"ע האמינו כדעת שלושה אנשים ולא כעדות, דאם כוונתו לעדות סגי שיאמר כשנים ולא ינחת לדעות, וכשאמר כשלושה הנאמנות היא כפי רוב הדעות.

[5] ומבואר בגמ' בעמ' ב' דמיירי שטענו בן המלוה בטענת ברי, דאז ס"ל לר"א ב"י דלא מעיז הלוה לכפור גם בבן המלוה, ולכך הודה רק במקצת ורמינן עליה שבועה כדי שיודה בכל. אולם אם טוענו רק בשמא, חשוב הלווה בהודאתו משיב אבידה ופטור משבועה.

[6] דכיון שעל ידי הקרבן הזה הוא נפטר מההקדש, דהרי אם יאבד צריך להביא אחר, לכן הוי דבר הגורם לממון, וס"ל לר' שמעון שדבר הגורם לממון כממון דמי, ולכן חייב השומר בזה כדין כל ממון ולא ממועט מרעהו.