[1] הוקשה לגמ' על רבא דס"ל דאי עביד לא מהני, ולוקה על עצם מה שעבר על מימרא דרחמנא, א"כ שילקה באונס שגירש - הגם שלא אהנו מעשיו דצריך להחזיר, מ"מ עבר אמימרא דרחמנא וכתבו תוס' (ד":ה מיתיבי) דסברנו עכשיו שאינו חשוב לאו הניתק לעשה שאין לוקים עליו - אלא הוא לאו שקדמו עשה ולכך הו"א דלילקי. עוד כתבו תוס' דאין לומר כאן שלא יחולו הגירושין בכלל מצד מה "דאי עביד לא מהני" - כיון שהוקשו גירושין למיתה, וכמו שמיתה מועילה להוציאה לשוק אפי' שהוא אונס כך גם בגירושין.

[2] פירש"י (בד"ה קמ"ל) דבא הפסוק שכל ימיו בעמוד והחזר קאי ללמדנו שאינו לוקה, אולם לא מטעם דהוי קום ועשה (ר"ל שבלישנא הראשונה אין הטעם משום שהוא לאו הניתק לעשה, דטעם זה נתחדש רק בלישנא השניה). אולם בתוס' (ד"ה אמר) פירשו שכיון שהוא כל ימיו בעמוד והחזר קאי - הוי ניתוק גמור והוי לאו שנתקו עשה שאין לוקים עליו.

[3] אף שס"ל לאבי "דאי עביד מהני" - וא"א ללמוד ממה שכתוב "כל חלב יצהר" - לתת חלב לזה וחלב לזה - דאי עביד לא מהני. מ"מ הכא דשנה הכתוב עליו לעכב וכתב "ראשיתם" לכך גם אביי מודה דלא מהני.

[4] שונה דין בכור ממעשר, דבבכור נאמר "לא תפדה" - שאסור לפדות אותו מקדושתו ולחללה על דמים, אולם יכול למוכרו והלוקח יאכנו בקדושתו. ובמעשה נאמר "לא יגאל" - שאינו נמכר בשום ענין. ולכאורה הייתי משוה דין בכור למעשר שגם בכור לא יוכלו למוכרו כמו במעשר. ונחלקו אביי ורבא מה הדרשא שלא אמרינן הכי.

[5] הקשו התוס' (ד"ה ולרבא) דמנלן ליה לאביי שאפשר למכור לבכור, הרי הוא צריך את דרשת "הוא" ללמד שחרמי כהנים אינם נפדים. ותירצו תוס', דלמסקנא לא צריך "הוא" לחרמי כהנים ומיותר ללמדנו שבכור נמכר. כיון שאפשר ללמוד לחכמים "גאולה" "גאולה" ממעשר דאי עביד לא מהני, ומעשר עצמו לומדים מבכור, ובבכור כתוב "הם" - בהוייתם יהיו.

[6] ופסוק זה מדבר בענין בכור, כדכתיב (ויקרא כז:כו) "אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה' הוּא".

[7] ומבואר במסקנא, שרבא דורש מ"הם" לענין שאם נתערב דם של בכור ומעשר בשאר העולות - קרב. וס"ל שא"א ללמוד זאת מדם הפר ודם השעיר, דהם באמת לא היו מעורבים, וכסברת ר' יהונתן שנותן כל אחד בפני עצמו.