[1] פי', דכיון שנפל בתחלה לפחות ממאה סאים הוא מדמע להם, אולם בפעם השניה שנפלה הסאה אינה מדמעת אלא לפי חשבון. כלומר, כשחזרה ונפלה סאה מהקופה הראשונה לקופה השניה, אני אומר ש-כ"ג לוגים מזו הסאה השניה הם חולין, ורק לוג אחד הוא תרומה, וכיון שיש בקופה השניה לפחות ע"ז לוג, אינה מדמעת.

[2] כתבו התוס' (ד"ה אין), דאף שהדוגמא בברייתא בדברי ר' אליעזר הוא בפחות ממאה סאים, מ"מ כל זמן שלא חזר והעלה סאה מתוך הקופה הראשונה, אף שהיא בת מאה סאים אני אומר שיש בתוכה סאה של תרומה, ואם תפול עכשיו סאה מהקופה הראשונה לקופה השניה (קודם שהוציא ממנה סאה לתת לכהנים מפני גזל השבט), תהיה הקופה השניה מדומעת.

[3] מבואר ברש"י (בד"ה אחר אחרון) דמה שאמר ר' אליעזר אחר האחרון אני בא, אינו בא לומר שדוקא אם נפלה התרומה באחרונה אז יש דימוע, אבל אם נפל בתחלה לא. דזה אינו, כיון דס"ל לר"א דזה וזה גורם אסור. אלא הכוונה, אם נמצא האיסור באחרונה בשעת החימוץ מדמע, ואם קדם וסילק את האיסור קודם שהחמיץ, בזה גם ר"א מודה שאינו מדומע.

[4] כן דייקה הגמ' לאוקימתא זו - דמשמע שחכמים סוברים שלא מועיל לרבות בהמשכה, כי משמע שממשנתנו באה להקל ולא להחמיר, וא"כ כשאמרה "אין השאובין פוסלין אלא לפי חשבון" - משמע שיש מי שחולק וסובר שכן פסולים, וזה לא יתכן דהא רבין אמר בשם ר' יוחנן ששאובה שהמשיכוה כולה כשרה, ולדבריך לא קאי לא כר"א בן יעקב ולא כרבנן. ולכך אמר רב פפא דע"כ רבנן באים לחלוק לקולא, ומשנתנו שאמרה לפי חשבון מיירי בענין אחר.

[5] לרבינו שמואל הוקשה על פירש"י, דאיך יתכן לומר דאיכא תנא דס"ל ששאובה שהמשיכה כולה כשרה, דהיינו שאפשר לעשות מקוה שלם בהמשכה בלא מי גשמים, הא כמה משניות מוכיחות שפסול בכה"ג. ולכן פירש ששאובה שהמשיכוה כולה היינו שעשה מקוה שלמה ממים שאובים משוכים, אלא שהוסיף אח"כ לתת מ' סאה מי גשמים - ואז כשרה. והחידוש, דאף שהדין הוא שאפי' ג' לוגים מים שאובים פוסלים את המקוה - כשנפלו למקוה שלא היה בו מ' סאה, וכ"ש למקוה ריק לגמרי, ולא יעזור שיתן אח"כ כל מימות גשמים שבעולם, מ"מ כאן כיון שבאו המים השאובים בהמשכה, יועיל אם יתן אח"כ מ' סאה מי גשמים. ולכאורה בדין זה יתכן שראב"י ורבנן שנחלקו גבי צירוף, האם כשר כשצירף מיעוט מים שאובים בהמשכה (י"ט סאה), שלראב"י כשר ולרבנן פסול, שניהם יכולים להודות שבאופן שלא בא להכשיר את המקוה ע"י צירוף אלא ע"י שרוצה להוסיף עוד מ' סאה מי גשמים שכשר (וכמפורש בשאילתות, שאין מחלוקת בין דין צירוף לדין של רבין). אלא שהוכיחה הגמ' שלפי אוקימתת ר' חייא במשנתנו, יש להוכיח ששניהם סוברים שלא מהני ולא כרבין, כמבואר בהערה הבאה.

[6] ביאר ר"י לשיטת רבינו שמואל, שקושית הגמ' דאם משנתנו כראב"י שבעי רוב מי גשמים דוקא, משמע שרבנן באים להחמיר יותר וסוברים שאפי' רוב מי גשמים לא מתכשר, א"כ כ"ש בהמשיך כולה שיש רוב מים שאובים לכו"ע יהיה פסול, ולא יועיל מה שאח"כ יתן מ' סאה של מי גשמים, דהרי המשנה אמרה דלפי חשבון פוסלים את המקוה - משמע שכשפסול - אין שום תקנה. ורבין שאמר שכשרה ולא כמאן.

[7] ומוקים את דין המשנה שאמרה שלפי חשבון פוסלים את המקוה בענין אחר. וא"כ שפיר יתכן שכל דברי ראב"י ורבנן הם לענין צירוף, אבל אם אינו צריך את המים שאובים לצירוף, וכגון שנתן אח"כ מ' סאה שלמים של מי גשמים יהיה כשר.

[8] כתוב (במדבר יט:יז) "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם" - דמשמע שיתן קודם את האפר, ומיד כתוב "מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" - ומשמע שצריך להקדים את המים שהם יהיו בכלי, ולכך דריש ר"ש שרצה יקדים את זה רצה יקדים את זה. אכן מכיון שיש גזירה שוה "עפר" "עפר" מסוטה, ושם כתוב (במדבר ה:יז) "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם" - ומפורש שיש להקדים את המים אל העפר דוקא, למדנו שלכתחלה גם כאן בפרה אדומה יש להקדים את המים. כן פירשו בתוד"ה הא.

[9] ס"ל שעיקר הדרשא הוא מדכתיב "מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" - דמשמע שצריך להקדים את המים שהם יהיו קודם בכלי. ומה שכתוב "וְנָתַן עָלָיו מַיִם" - בא לומר שצריך לערב.