[1] פי', שאם רגיל לחרוש למזרח ומערב, השדות שבמזרח ובמערב בית הפרס נאסרו, וגם מהם לא נאסר אלא כמלא מענה - שהוא מאה אמה, אולם השדות שבצפון ובדרום לא נאסרו בכלל.

[2] מבואר לשיטתו אפי' אם רגילות החרישה היא ממזרח למערב, נאסרו גם השדות שנמצאות בצפון ובדרום - דחיישינן שמא יצא עצם מתוך בית הפרס לתוכה (וע' גם ברבינו גרשום). ותוס' הוקשה להם על זה, דלמה נטמא לשדות שבצפון ובדרום אם חרש רק למזרח ומערב.

[3] פי', דלעולם החורש משדה בית הפרס לשדה שניה, וכן מאותה שניה לשלישית, ומשלישית לרביעית וכו', כולם נעשות בית הפרס.

[4] העמידו תוס' דשמעתין מיירי בנתן רשות לחבירו לתרום, ולכך אין תרומת השני תרומה דכבר נתן רשות לראשון שיתרום - דמשמע שהראשון יתרום ולא הוא. ואילו ר"א סובר דכיון שגילו בדעתם שנוח לכל אחד שחבירו יתרום - תרומת שניהם תרומה. אולם בלא נתנו רשות, בזה גם ר"ע מודה שתרומת שניהם תרומה, דכיון שלכל אחד יש חלק בתבואה, וכל אחד תרם לדעת דנפשיה - תרומת שניהם תרומה כל אחד על חלקו.

[5] הנה בפרשת תמורה כתוב (ויקרא כז:י) "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ". ובהמשך בפרשת מעשר כתוב שוב את דין תמורה, דכתיב (שם פסוק ל"ג) "לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל". ולכך הוי דין מעשר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, ולומר מה מעשר הוא קרבן יחיד ולא של ציבור, והוא קרבן מזבח ולא של בדק הבית, והוא דבר שבא בחובה ולא בא מן המותרות, ואינו בא בשותפות, אף כל תמורה דינה כן להיות דוקא ביחיד, מזבח, בחובה, ולא בשותפות.

[6] פי', עולה הבאה מן המותרות, כגון שהפריש מעות לאשמו או לחטאתו, וקנה בהם חטאת או אשם ונשאר לו מעות מיותרות - דהדין שקונה בהם עולות. או שהפריש אשם להתכפר בו ואבד ונתכפר באחר, שניתק האשם לרעייה ודמיו קרבים עולה.

[7] דהדין הוא דשניהם קדושים, מדכתיב (ויקרא כז:לב) "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן" - ומרבים מ"וכל" שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתם קדושים, שנים מצד שקרא להם בשם עשירי - תמורת שמו, והשלישי משום שבאמת יצא בעשירי. (ע' תוד"ה תמורת).