[1] דכתיב (ויקרא כז:כו) "אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה'" - משיבוכר לה' אי אתה מקדיש, אבל אתה מקדיש בבטן.

[2] כן כתבו התוס' (בד"ה אמר), דכיון שלא חלה עליה קדושת בכור עדיין כלל ודאי שחל. וה"ה בלקט כיון שעדיין לא נעשה לקט ודאי שחל.

[3] והגם שהם ב' קדושות שבאות לחול בבת אחת ולכל אחת יש מעלה, דבבכור יש מצד אחד מעלה שיהיה קדוש בקדושת עולה שכולה כליל, ומצד שני יש לחול שם קדושת בכור משום דכל הבכורות קדושים בבכורה מרחם. וכן גבי לקט, יש צד מעלה שיחול ההפקר דהוא גם לעשירים וגם לעניים, ויש צד שיחול לקט רק לעניים שכן דין כל הלקט דעלמא. ופשט אביי ד"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים", וא"כ ודאי שיש לנו לתת לו דין בכור ודין לקט שהם דברי הקב"ה.

[4] וכיון שהיא כבר מעוברת לא שייך כאן המחלוקת דלעיל אם בהוייתן הם קדושים או במעי אמן הם קדושים, אלא רק בודלות קדשים, שהחיל את הקדושה רק על האֵם והשאלה מה דין הולד שבא אח"כ. אולם כאן הנידון לאיזה קדושה הקדיש את העובר בתחילת ההקדש.

[5] כיון שהקדים את קדושת הולד לאֵם, בזה לכו"ע חל על הולד קדושת עולה, ואח"כ כשמקדיש את האם בקדושת שלמים היא מתקדשת.

[6] דמיד שאמר על האֵם היא שלמים, הרי הוא לה' וכל מה דאית בה, וכאילו הקדיש לשניהם לשלמים, ולא יכול לחזור בו ולומר שהולד עולה, דר' מאיר אית ליה תפוס לשון ראשון, ולשון ראשון יש במשמעו שהאֵם והולד נתקדשו לשלמים.

[7] דכיון שבתחלת דבריו לא נתכוון רק לאם, ואין הפה יכול לקרות שני דברים כאחד - דהיינו לקדושת האֵם ולקדושת הולד, לכך דבריו קיימים והולד עולה, דאף בגמר דבריו אדם נתפס.

[8] ומוקי לה בגמ' (בעמ' ב') אפי' בנמלך תוך כדי דיבור, וביארו שם התוס' בד"ה (לא נצרכה) דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב שהוא ארוך יותר, אבל כדי דיבור של שאילת רב לתלמיד קיי"ל דכדיבור דמי ויכול להמלך.

[9] ודוקא לענין עבד ס"ל לריה"ג שולדה כמותה ומשוחרר - דהיינו שהולדות הולכים אחר האֵם, משום דכך היא משמעות הפסוק (שמות כא:ד) "הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ".

[10] נאכל רק לזכרי כהונה, ורק לפנים מן הקלעים, וזמן אכילתו יום ולילה ואח"כ הוא נותר.

[11] סברא הגמ' דשני הברייתות מודות שאם הפריש בהמה ריקנית ואחרי שהוקדשה נתעברה - הולד הזה חולין הוא, דוולדי קדשים בהוייתן (-בלידתן) הם קדושים ולא במעי אמן - וכאן הוא לא נולד אלא שנמצא במעי אמו. לפ"ז על כרחך דכאן מיירי שהקדיש חטאת שכבר היתה מעוברת (שבזה אין לדין ולדות קדשים הנ"ל), ומאן דאמר שהולד נאכל כחטאת, ס"ל שקדושה חלה על העוברים וכר' יוחנן, ומאן דאמר שאינו כחטאת, ס"ל שאין קדושה חלה על העוברים ולא כר' יוחנן.

[12] עתה סוברת הגמ' דאדרבה לא מיירי בהפריש בהמה מעוברת, אלא בריקנית שנתעברה (ואינו קשור לדין ר' יוחנן שהיא בהפריש בהמה מעוברת), והברייתות חולקות במחלוקת התנאים - ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים או רק כשיוולדו. [הברייתא הראשונה סוברת שבמעי אמן הם קדושים, ולכך יש לולד זה כל דיני חטאת. והברייתא השניה סוברת שאינו קדוש אלא כשיוולד, ולכך אין לו דיני חטאת].

[13] לתירוץ זה לכו"ע ולדות קדשים רק בלידתן הם קדושים, וכו"ע ס"ל כר' יוחנן שקדושה חלה על העוברים. והברייתא הראשונה מיירי במקדיש בהמה מעוברת, ולכך יש לעובר כל דיני חטאת. והברייתא השניה מיירי במקדיש ואח"כ נתעברה, ואין לעובר דין חטאת דאינו קדוש עד הלידה.

[14] כלומר, דחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים.