[1] דהיינו השירים - כלומר, שאר הטבל הטהור - אינם נתקנים, אבל התרומה עצמה שתרם נשארת בקדושתה וצריך לתת אותה לכהן, וצריך לחזור ולתרום שוב מן הטהור עצמו. ורב חסדא סובר שגם אותה מדה של תרומה שעשה מן הפירות הטמאים חוזר לטבלו הראשון ואינו תרומה - ולא יתן אותו לכהן. ומבואר בגמ' שהטעם שלא אמר רב חסדא כרב נתן בר אושעיא, משום שהוא חושש שאם נאמר לו שהראשון הוא תרומה והוא צריך לחזור ולתרום, לא ישמע לנו לחזור ולהפריש שוב מן הטהור.

[2] ומקשה הגמ', מה החילוק בין זה לבין ששגג ונמצא טמא שתרומתו תרומה ולא הצרכנו שיחזור ויתרום. ותירצה דגבי אבטיח ונמצא סרוח הוא "שוגג קרוב למזיד" דהיה צריך לטעום קודם. והקשו התוס' (בד"ה איבעי) איך יטעם והרי זה טבל. ותירצו, שצריך להפריש על חתיכה קטנה מיניה וביה מהאבטיח ויטעם אותו, ואז אם הוא טוב יעשנו תרומה על כל שאר האבטיחים שיש לו. וביארו הרשב"א והריטב"א שדוקא באבטיחים שרגילות להמצא בהם סרוחים לכן הצריכו אותו לכל זה.

[3] פי', מפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב שאינם חייבים בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן, על פירות שגדלו בעציץ נקוב שחייבים בתרומות ומעשרות מה"ת. (פי', בעינן בתרומות ומעשרות שהגידולים יגדלו במחובר לקרקע, ולכך בעציץ שאינו נקוב פטורים מה"ת). והדין הוא שאי אפשר לתרום מן הפטור על החיוב, כלומר מפירות עציץ שאינו נקוב שהם פטורים (מה"ת) על פירות עציץ נקוב שחייבים מה"ת, ולכן צריך לחזור ולתרום.

[4] ואין חילוק בין שוגג למזיד - ערוך לנר. והקשתה הגמ' אליבא דרב חסדא שפירש לעיל שבמזיד "לא עשה כלום" - והתרומה חוזרת לטיבלה, מאי שנא כאן גבי התורם מן הפטור על החיוב דאמרינן "תרומתו תרומה ויחזור ויתרום" - ולא חוזרת התרומה לטיבלה. ותירצה, דכאן בשני עציצים אחד נקוב ואחד שאינו נקוב, אפי' אם נגזור על התורם לחזור ולתרום שוב הוא יקבל את דברינו ויבין שיכול להיות חילוק בין שני הכלים ושאין אחד יכול להוציא את השני, אבל לגבי טומאה וטהרה שהם פירות שגדלו בכלי אחד אם נגיד לו שהפירות נשארים להיות תרומה וצריך לתרום שוב - יש לחוש שלא יציית לנו ויתן לכהן את הפירות הטמאים הראשונים, ולכן תקנו שתחזור התרומה לטיבלה (ושלא יפסיד), כדי שיפריש שוב מן הטהור על הטהור ויתן לכהן.

[5] פי', כיון שתרמו מפירות החייבים על פירות הפטורים מן התורה, הרי אף שקנסו חכמים שיחשב תרומה וצריך לתת אותם לכהן, מ"מ מדאורייתא עדיין טבל הוא דדוקא פירות שנתרמים על פירות חייבים מתקדשים להיות תרומה ויוצאים מכלל טבל, אבל פירות שנתרמים על פירות פטורים הרי שלא נשתנה בפירות כלום ונשארים בטבלם הקודם, ולכן צריך הכהן להפריש עליהם ממקום אחר או מתוכם על עצמם כדי להתירם באכילה, (ובתוס' בד"ה ממקום כתבו שדוקא באופן הזה השני יעשה). ומקשה הגמ' לר' נתן בר' אושעיא דס"ל שגם במפריש מן הטמא על הטהור שלכאורה ג"כ הוא אותו דין שמה"ת לא הוי תרומה, מדוע לא הצרכנו את הכהן להפריש מיניה וביה - כאילו קיבל רק טבל. ודחתה הגמ', דמפריש מן הטמא על הטהור או מן פירות רעים על הטובים, דמה"ת הוי תרומה מעלייתא - ושפיר יצאה מתורת טבל ואוכלה הכהן כדין תרומה, ולא דמי למפריש מן החיוב על הפטור שמה"ת לא הוי תרומה ועדיין טבל היא.

[6] ולא אמרינן שמא עתידה היא למאן - ויתברר שאינה אשתו. ופירש"י דמיירי ביתומה שקדשוה אחיה ואמה שכל קידושיה דרבנן ושייך שמא תמאן, אבל אם קידשה אבוה שקידושיה קידושין גמורין וצריכה גט, ודאי יורשה.

[7] רש"י מפרש שתגיע לשנים ותביא שערות, והקשו התוס' (בד"ה בקומתה) דא"כ נימא משתגדיל, ולכן פירשו שהכוונה שנראית גדולה קצת - שאז נראית כאשתו, אבל אם יתקנו חכמים בנשואין דרבנן שיורש אשתו קטנה יראה כחוכא ואיטלולא.

[8] כתבו התוס' (בד"ה משתעמוד), דלא צריך דוקא בסדר זה שקודם תעמוד בקומתה ואח"כ תכנס לחופה, אלא ה"ה בכה"ג שקודם נכנסה לחופה ואח"כ עמדה בקומתה.