[1] וכן בדבר שבערוה אינו נאמן, אלא שמשום עיגונא אקילו בה רבנן, דכיון שהחמירו עליה אם נמצא בעלה חי שתצא מזה ומזה וכל הדברים האלו שנזכרו במשנה יש לסמוך עליה שתדייק היטב שמת בעלה ולא תסמוך סתם.

[2] ומיירי בכה"ג שגם היא אומרת ברי לי שמת בעלי, דאל"כ היא לא יכולה לסמוך על שנים שאמרו מת כשיש שנים שמכחישים אותם ואומרים שלא מת. אבל לעלמא לא תנשא כיון שהם נמצאים באיסור אשם תלוי - דתרי ותרי הוי ספק, ומוציאים אותה.

[3] פי', דמה דכתיב "וקדשתו" היינו ציווי לב"ד שקודם שניסת לחפש אחרי עדים להכחיש את הראשונים, אבל אם כבר ניסת לא תצא.

[4] ומה שאמרה הברייתא גבי כהן "וקדשתו בעל כרחו" מיירי בכה"ג שניסת לאחד מעדיה אחרי שבאו עדים וכר' מנחם בר' יוסי שאמר תצא אפי' בדיעבד, ובאמת אין חילוק בין כהן ובין ישראל.

[5] וכדאמר עולא "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים", וכיון שהעד הראשון נאמן כשנים, אין עד אחד שבא אח"כ יכול להוציא מעדותו. אולם אם באו שני עדים ודאי שלא נאמן הראשון כשני עדים (לומר דהוי תרי ותרי ולא תצא אם ניסת לעד הראשון אף שאומרת "ברי לי", אלא תצא). וביאר הריטב"א שמה שאמרו שהרי הוא כשני עדים, היינו שנאמן יותר מעד אחד שבא להכחישו, אבל לא כשני עדים ממש. וכן בכה"ג שהיא מודה לבעל שבא, אין נאמן העד אחד.

[6] וכדר' נחמיה דאמר "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד", פירוש, הגם שהאמינו לעד הראשון כשני עדים - והיינו לענין שאם יבוא עד אחד להכחישו לא יהיה נאמן, מ"מ אם יבואו שתי נשים כן יהיו נאמנות להכחישו כאילו הן שתי עדים, ומטעם דבמקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, ואם יש רוב דעות כנגדו - הן נאמנות.

[7] לפי התירוץ השני בגמ', אין את הכלל הנ"ל בדברי ר' נחמיה שבמקום שנאמן עד אחד אזלינן בתר רוב דעות, אלא אם נאמן עד אחד הרי הוא כשני עדים ואפי' אם תבואנה מאה נשים הרי הם נחשבות רק כעד אחד, וכבר אמרנו שעד אחד השני לא יכול להכחיש עד אחד ראשון במקום שעד אחד נאמן. וה"ק ר' נחמיה: "כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד" וכו', ולכך אם אשה אחת היא זו שהעידה - היא נאמנת במקום שמאמינים לעד אחד, אכן לגבה יש דין של רוב דעות, ואם יבואו שתי נשים להכחישה לא תהיה נאמנת כמו שלא נאמן עד אחד כשיבואו שני עדים להכחישו.

[8] תחילה סברה הגמ' דמה שצריכה גט מן השני הוא מדרבנן כדי שלא יאמרו "גירש זה ונשא זה" - ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט, אלא שהקשתה הגמ' א"כ גם היכא שרק קידש השני יש לנו לחוש לזה ותצטרך גט, ואיך אמרינן שמותרת לחזור לראשון הרי זה מחזיר גרושתו משנתקדשה. ודחתה הגמ' דאה"נ, אלא דסיפא כר' יוסי בן כיפר דס"ל שמותר להחזיר גרושתו מן האיסורין. והקשתה הגמ' דבסיפא איתא "אע"פ שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה" וא"כ על כרחך דלא בעינן גט אפי' מדרבנן, (דהא אפי' ריח הגט פוסל מן הכהונה). ולכן חוזרת בה הגמ' ואומרת שלא צריך גט אפי' מדרבנן ואין לחוש לשמא יאמרו "אשת איש יוצאת בלא גט", ורק ברישא שעשתה איסור שניסת לאחר חששו וקנסו שתצטרך גט, אבל בסיפא שלא עשתה איסור לא חששו ולא קנסו.