[1] וכן סבר רבא, עד שאמר לו רב פפא שר' יוחנן פליג וחזר בו רבא.

[2] ר' יוחנן פליג על ר"ל וס"ל שלא מועילה חליצה אם לא נתכוון החולץ שע"י החליצה תותר לעלמא, דהרי כאן נתכוון החולץ שע"י החליצה תהיה אשתו, ולכן חליצה כזו לא מהניא להתירה. אכן אם כן מתכוון לחליצה רק מטעים אותו שיקבל ממון - באופן זה מהני החליצה, והטעם שמועילה החליצה אפי' שלא נתקיים לבסוף התנאי, מכיון שאי אפשר לעשות תנאי בחליצה דכל דבר שלא שייך בו שליחות אין מועיל בו תנאי.

[3] אכן מבואר בגמ' במעשה של ר' חייא שגם בכה"ג היא נפסלה לייבום על היבם, ורק כדי להתירה לעלמא צריך לעשות עוד חליצה.

[4] סבר רבא בתחילה דאף שאין תנאי בחליצה מ"מ חייבת היבמה לשלם את המאתים זוז כדין כל שכירות, דהרי שכרה אותו לחלוץ לה במאתים זוז. ואמר לו רב פפא, שזה דומה לבורח מבית האסורים והיה אחד בעל ספינה ואמר שמסכים להעבירו בדינר, ואמרו שאין לו אלא שכרו ומה שהבטיח לו יותר הוא משום ששיטה בו כדי שיסכים להעבירו, אבל לפי האמת הוא מחויב בדבר להצילו, וכן היבם מחויב לחלוץ לה.

[5] וכופין אותו עד שיאמר "רוצה אני".

[6] גט יבמין הוא ראיה שפלונית נחלצה, וכן במיאון כותבים גט לראיה שפלונית מיאנה.

[7] דכיון שהדין הוא שב"ד חולצין וממאנין אע"פ שאין מכירין, לכן לא יכולים העדים שראו את המעשה לכתוב להם שטר חליצה או מיאון, דחיישינן לב"ד טועין שיראו את השטר ולא ידעו את ההלכה שחולצין וממאנים אע"פ שאין הב"ד מכירים שהם היבם והיבמה או הבעל והאשה, ויבואו להשיא את האשה ע"פ השטר הזה בלי שיבדקו קודם האם נחלצה מיבמה והאם מיאנה בבעלה.