[1] שהשיאוה אחיה ואמה שאין קידושיה אלא מדרבנן, או שהיתה יתומה בחיי האב, שהשיא אותה אביה קודם לאיש אחר ונתגרשה, ושוב נשאת מעצמה אליו. אבל אם היו קידושיה מה"ת כגון שהשיאה אביה, אוכלת גם בתרומה דאורייתא.

[2] וכתבו התוס' (בד"ה דלמא), דהגם דגבי חרש וחרשת גזרינן דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא, מ"מ גבי קטן שסופה להגיע לכלל גדלות אצלו - ולא תשאר כל הזמן קטנה לא גזרו על זמן מועט זה.

[3] פי', בין פקח שנשא חרשת, ובין חרש שנשא חרשת, ובין חרש שנשא פקחת הכל אותו דין.

[4] גזירה שמא יאכיל חרש בפקחת (אכן אין לגזור שמא יאכיל חרש בחרשת, דהרי חרשת היא כ"קטן שאוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרישו"). והגם שנשואיו מדרבנן וא"כ היה להתיר בתרומה דרבנן, מ"מ גזרו שמא יבוא להאכיל בתרומה דאורייתא.

[5] אכן אם כתב לה מעצמו יש לה, דמעצמו רצה ליזוק בנכסיו.

[6] היינו ת"ק דר' אלעזר וס"ל דחמשה לא יתרומו ובכללם חרש ואם תרמו אין תרומתם תרומה ומותרת לזרים, ומשום שאין אנחנו חוששים שמא החרש יש בו דעת. וה"ה שאין קידושיו קידושין ולאו כלום הוא, והבא על אשתו פטור.

[7] תחילה אמרה הגמ' שהטעם הוא משום שאין לו דעת ואין קידושיו אפי' ספק קידושין. ואח"כ דחתה הגמ' שסובר שמואל שבעינן לגבי אשם תלוי חתיכה אחת משתי חתיכות, וכגון שהיו עמו אשתו ואחותו ולא יודע אם בא על אשתו או על אחותו, משא"כ כאן זה חתיכה אחת שיש עליה ספק אם אשת חרש היא אשת איש או לא.

[8] דהיינו שיודעת לשמור שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

[9] אף שדבר תורה היא מתגרשת כל שיודעת לשמור את גיטה, מ"מ גזרו חכמים שלא תתגרש כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

[10] בתוס' (בד"ה יצתה) הביאו את מחלוקת רש"י ור"ת, אי מיירי אפי' בכה"ג שיש לה אב שיכול לשמור את גיטה, שרש"י סובר שאפי' יש לה אב אינה יכולה להתגרש, ואילו ר"ת ס"ל שאם יש לה אב כן יכולה להתגרש.

[11] דכתיב "ונתן בידה" מי שיש לה יד לגרש את עצמה, יצתה זו שאין לה יד - דהיינו שאינה בר דעת לשמור את גיטה ולהתגרש עי"ז. ור' ישמעאל דרש "ושלחה מביתו" מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה שוטה שמשלחה וחוזרת אליו, דכן מנהג השוטים שאינם מתביישים.

[12] דהיינו שהיא נגררת אחר כל אחד, וזה הטעם שנשתטית לא יוציא.