[1] הגמ' מסתפקת בטעמו של ר"א האם טעמו משום שצרה מעידה לחברתה והיא נאמנת ולפ"ז נאמנת לגבי צרתה אפי' לפני שנשאת היא בעצמה, או שטעמו משום שלא מקלקלא נפשה, וזה דוקא אם ניסת היא נאמנת אבל אם לא ניסת לא נאמנת.

[2] דאף אם נימא דאין צרה מעידה לחברתה כאן נאמנת כיון שלא תקלקל לעצמה.

[3] ולא אמרינן סברא דהיא לא מקלקלא נפשה ובודאי מת בעלה, די"ל שאף שיודעת שלא מת הבעל היא נשאת ואע"פ שעי"ז היא תתקלקל וכשיבוא הבעל תצא מזה לזה ותפסיד כתובה וכל הדברים, מ"מ אומרת "תמות נפשי עם פלישתים" ועושה כן כדי לקלקל את צרתה.

[4] אין מעידים עליו כיון שיש לומר שמא נחתך החבל שהוא תלוי עליו ועי"ז ניצל.

[5] מפני שיכול לכוות את מקום המכה ע"י ברזל מלובן ועי"ז יחיה. אכן כל זה כשלא היתה מכתו בתוך המים אבל אם היתה מכתו תוך המים - המים מקלקלים את המכה ולא יעזור לו מה שיצרוב את המכה.

[6] דגם רבנן מודים בכה"ג שיכול להתרפא, ורבא העמיד באופן את זה את משנתנו שאמרה שאפי' ראה אותו מגויד וצלוב אין מעידים עליו ושהיא אליבא דכו"ע.