יומא דף ח. א

כיצד דורשים את הפסוק (שמות כח:לח) "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים... וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' "?

אליבא דר' יהודה אליבא דר' שמעון
עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא מרצה רק כשהוא על מצחו כשראוי למצח מרצה - לאפוקי שבור
תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' אסור להסיח דעתו ממנו מרצה בין על המצח ובין לא
עַל מִצְחוֹ שמקומו קבוע על המצח מעל העינים
מִצְח - מִצְחוֹ לאפוקי נשבר הציץ [1] לא משמע ליה לדרשא.

כמה היו מזים על כהן גדול ביוה"כ ועל כהן השורף את הפרה?

כהן גדול ביוה"כ כהן השורף את הפרה
לר' מאיר כל שבעה - דבכל יום יש להסתפק בשלישי ושביעי
לר' יוסי רק שלישי ושביעי - דלא ס"ל הזאה בזמנה מצוה [2]
לר' חנינא סגן הכהנים רק שלישי ושביעי כל שבעה

היה שם כתוב על בשרו, ונזדמנה לו טבילת מצוה, מה יעשה?

כשיש לו גמי כשאין לו גמי
לת"ק - טבילה בזמנה לאו מצוה

צריך להניח גמי [3]

לא יטבול [4]
לר' יוסי (ור"מ) - טבילה בזמנה מצוה יטבול בלא גמי - ויזהר לא לשפשף

יומא דף ח: א

מזין על הכהן שבעה ימים רצופים, משום חשש שמא הם ימי שלישי ושביעי לטומאתו, כיצד?

ראשון שני שלישי 1
רביעי
2
חמישי
3
שישי
4
שבת [5]
5
ראשון
6
שני
7
שלישי
נטמא מזין ----- [6] מזין
נטמא מזין מזין
נטמא מזין מזין
-------------------------------------------------

[1] הקשה בתוס' ישנים (בד"ה נשבר), דתיפו"ל מהאי קרא דילפינן כשאינו על מצחו, דהרי כשהוא שבור אינו על מצחו. ותירץ, דצריך פסוק ללמד על נשבר הציץ, וממילא מיותר קרא ד"עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא" - ללמד שבעודו על מצחו מרצה.

[2] פי', אף דס"ל גבי טבילה - שיש מצוה לעשותה בזמנה דוקא, מ"מ לגבי הזאה לא ס"ל הכי.

[3] ואין הטעם משום שאסור למחוק את השם, דדוקא אם בא למחוק בידים אסור מדכתיב (דברים יב:ד) "לא תעשון כן לה' אלהיכם", ודרשינן: עשייה הוא אסור - אבל גרמא שרי. אלא טעם האיסור משום דאסור לעמוד בפני השם ערום, ולא מהני שיתן ידו על השם, כי חיישינן שמא ישכח ויוציא את היד.

[4] כלומר, צריך לחפש עד שימצא גמי, ואם לא ימצא תדחה הטבילה ולא איכפת לן, דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה.

[5] למעשה לא מזין בשבת, כיון שחכמים גזרו שבות על ההזאה. ולכן סידרנו את הטבלא בסדר הזה, משום שאמר אביי שכן יש לעשות לכתחילה בכהן השורף את הפרה להפריש אותו ביום רביעי כדי שיחול רביעי שלו בשבת, דהיינו שיהיה היום שבין כה לא מזין עליו חל בשבת.

[6] וזה שהקשתה הגמ' שבכל יום יש להזות עלחו משום חשש ראשון שמא שלישי וכו', אולם ברביעי אין בו הזאה לא מדין שלישי ולא מדין שביעי, ואין לחוש בו שמא הוא יום שלישי לטומאה דכבר הפרשנו אותו מטומאה הביום הראשון. ולכן מתרצת הגמ' שאה"נ דלא מזים ברביעי.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף