-------------------------------------------------

[1] דדרשו מקרא: ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח - לריח ניחח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. וס"ל לר"א שדרשה זו קאי אכולהו - גם על מה שדרשו מקרא קמא לאסור לעלות שיריים [כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו], וגם על שאור ודבש. ולומר שרק לריח ניחח אי אתה מעלה אבל לשם עצים מותר. ורבנן חולקים, ודרשו מדכתיב: קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח, דאותם אתא למעוטי, שדוקא שאור ודבש עולה לשם עצים אבל לא שיריים - שהם אינם עולים אפי' לשם עצים.

[2] וכאן כו"ע דרשו מאותם לומר שהריבוי שכבש הוא כמזבח הוא רק לענין שאור ודבש, ולא לענין שיריים - אברי חטאת.

[3] ולקמן בעמ' ב' מבואר שתנא דמתניתין חולק על ר' יהודה גם בזה, וס"ל בדעת ר"א שדוקא אם קרב ראשו של אחד מהן יקרבו כולם, אולם בלא זה לא יקרבו - ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה.

[4] וביארו תוס', שכל מה שהכשיר ר"ע הוא רק מומין שמצאנו שכשרים בעופות, וא"כ זה דוקא בדוקין שבעין, אולם ניב שפתים שאין שייך בעוף, הרי שלא נמצא הכשרו במקום אחר וגם ר"ע מודה שפסול וירד.

[5] כתבו תוס', דכל הסוגיא ביומא בדברי רב ור' יוחנן שדרשו שם שע"י תערובת ירצו, הוא דוקא אליבא דר' אליעזר, אבל לרבנן אסור להעלותן אפי' ע"י תערובת.

[6] בא"נ העמידו תוס' סוגיא דיומא שאמרה שמרצים ע"י תערובת דוקא באופן שכבר עלו, וא"כ אזלא גם אליבא דרבנן, דבדיעבד מודים רבנן שלא ירדו, ורק לכתחילה ס"ל שמדרבנן אינם בטלים ברוב ואינם מרצים.

[7] ואמר ר' אלעזר לא הכשיר ר' אליעזר אלא להקריבם שנים שנים, דאיכא מגו - דמגו דאחד מהם ודאי לאו איסורא הוא (דרק אחד הוא בעל מום) גם השני לאו איסורא, ונימא דהאיסור כבר קרב בראשונה. אולם אחד אחד אסור גם לר"א - דליכא מגו.