[1] בתי' א' העמידו תוס' את מה שאמרה המשנה שלא יכול לומר לו איני יכול לישן מקול הריחים והפטיש לעושה לעצמו, ומה שאסרה הברייתא כאן בגרדי הוא בעושה לאחרים. וכן מה שמשמע לקמן [בעמ' ב'] בדין הריחים שמה שיכול לעכב על חבירו הוא מטעם דפסקת לחיותי, אבל בלא זה מותר, היינו ג"כ רק בחצר אחרת [שבאותו מבוי], אולם באותה חצר בין כה יכול לעכב עליו מדין רעש של נכנסים ויוצאים.

[2] הנה בסוף דבריהם חילקו בין אומניות שנכנסים מחמתם הרבה אנשים, לבין אומניות שלא - שבהם מותר אפי' בעושה לאחרים, וכן נראה גם סברת התוס' לעיל בדף כ' סע"ב ד"ה מאי ודו"ק.

[3] וזה קשור כאן רק לפירש"י בד"ה בסופר מתא, שפירש שהוא מלמד תינוקות של כל העיר. אולם לתד"ה בסופר, שפירשו שהוא כותב שטרות בני העיר, וזה אסור בין סופר יהודי ובין גוי דמרבה הנכנסים והיוצאים, אין קשור לכאן.

[4] ואף שהוי דבר של הפקר, כתבו תד"ה מרחיקין דכיון שחבירו יכול לפרוס מצודתו במקום אחר מעכב עליו, ועוד דזו האומנות שלו ולכך יכול לעכב, אף שבשאר זכיות דהפקר מתיר ר"ת לאדם להקדים לזכות לפני חבירו.

[5] וה"ה בשאר אומניות, והוא שהחדש אינו גר במבוי זה ובא להעמיד באותו מבוי שחבירו כבר העמיד שם. אולם במלמד דרדקי [וכן ברוכל כדלקמן], אומר רב יוסף שבזה גם רב הונא מודה. וכן הסיקו בסוף תד"ה וכופין, שרשב"ג לא נחלק במלמד תינוקות, אלא בשאר אומנויות.

[6] ובזה כולם מודים, דכיון שהראשון הכיר דרך ריצת הדג ונתן שם מזונות הו"ל כמאן דמטא לידיה.

[7] ולשיטה זו אמר רב הונא בריה דרב יהושע, שעכ"פ לבן עיר אחרת כן מעכב, אולם אם גם הוא נותן מס למושל העיר הזאת א"א לעכב עליו בכל העיר [אולם באותו מבוי כן יכול לעכב - תד"ה ואי]. ובר מבוי על בר מבוי מאותו העיר לשיטה זו [החולקת על רב הונא] נשארה הגמ' בתיקו [רש"י ד"ה אי שייך בכרגא].