[1] וראה בתד"ה והא, שלריב"ם מיירי שבא בחזקה בלא טענה, והיינו שאינם טוענים שקנו זכות תשמיש זה, אלא שאומרים שלא מחו בהם ג' שנים. אולם לתוס' לא ניחא בפי' זה, וס"ל שחזקה זו מועילה רק עם טענה שטוען שקנה, וכ"כ הרשב"א (מוסד הר"ק עמ' שצ"ג) לדעתם, ועיי"ש (בעמ' שצ"ד) שהאריך לבאר לפי"ז מה טענת רב יוסף. וראה עוד ברמב"ם פי"א משכנים הל' ד' שדעתו כסברא ראשונה, ועי' במגיד משנה שם.

[2] ראה בתד"ה אין, שס"ל לר"ת שאפי' אם יש עדים (או שטר) שהקנה לו יכול לחזור בו ולומר שהקנה בטעות. ונראה דכל דברי ר"ת הם דוקא בקוטרא ובית הכסא, דהא הסיקה הגמ' שרק על זה נאמר דאין חזקה לנזיקין, וא"כ גם חידוש ר"ת להשוות ראיה לחזקה, הוא רק בזה.

[3] דמלבד שיש לנו לחוש שלא יזיקו בעיר, יש לחוש שלא יזיקו בשדות, ולכך לא סגי להרחיק רק ברוח שמצד העיר אלא צריך להרחיק לכל רוח. אולם לאחר נ' אמה אף ששטין אינם מזיקין, כיון שכבר מלאו כריסם בחמישים אמה. ולר' יהודה דמתניתין צריך להרחיק בית ארבעה כורין.

[4] והיינו בשובכים שלו או שובכים של כנעני, דאל"כ בין כה אסור דגוזל יוני חבירו.

[5] כיון דאזלינן בתר רובא דעלמא [והם עוברי דרכים ולא מעיר מסויימת], וכן פסק היד רמ"ה אות פ"ו.

[6] הרמב"ם בפרק ט' מרוצח הל' ו' לא הביא דין זה, וכתב הכס"מ דהטעם דפשיטא דלא אזלינן בתר רובא דעלמא דהרי התורה אמרה קרובה, ואם נלך בתר רובא דעלמא נמדוד תמיד מן העיר הגדולה בעולם [ומה שכאן בשתי ערים אמרנו שאזלינן בתר הרוב, הוא כששתיהם סמוכות לחלל רק אחת קרובה יותר והשניה גדולה יותר, בזה אזלינן בתר הרוב]. והתרצן שהשיב ביושבת בין ההרים השיב לפי הבנת המקשן אף שאין זה אמת, וראה באורך בנחל איתן סי' ו' אות ח'.

[7] כך הסיקה הגמ' דבדליכא ודאי ממנו נפל במפריח.

[8] וכתבו בתד"ה ואי, דמיירי שההוא דנפיש של הפקר או כותים.

[9] ואין חילוק בין תוך נ' לחוץ נ', דהעמידה הגמ' בדף כ"ד רע"א שמיירי בשביל של כרמים, וע"י כרמים מדדה יותר מנ' אמה [אבל בלא כרמים המדדה לא יכול לצאת יותר מנ' אמה]. וכאן אין לחוש לרובא דעלמא, דאפרוח לא מדדה למרחוק באופן שאם יחזיר ראשו לא יראה קינו, וכאן הכרמים מפסיקים בינו ובין השובכים דעלמא ולכך יש לנו ללכת אחר השובכים הסמוכים לכאן. ואם אחד גדול מהשני אזלינן בתר הגדול, ואם שוים אזלינן בתר הקרוב יותר.

[10] דהיות שיתכן שבא מרובא דעלמא דהא הוא מפריח. ואין חילוק אם נמצא תוך נ' או מחוץ לנ'.