[1] לפי' רשב"ם מיירי שהוא נשוי לבת אחיו ומת הוא ואחיו, שהאלמנה ובניו יורשים את הסבא. ותוס' פירש שמיירי שלא היה לו בנים אלא אחים קטנים, ומת הוא ואחיו אבי אשתו, שאז היא יורשת את בעלה מצד אביה שהיה אחיו עם שאר האחים הקטנים של האב. או באופן שאמר תירש אשתי כאחד מהבנים.

[2] ומיירי לרשב"ם כשאינה נזונת מהיתומים, ולכך כיון שאמרה כן הרי שיעור כתובתה בחזקתה, ולכן אם לא היו נכסים יותר מכדי כתובתה כל מה שתשביח בנכסים השביחה לעצמה ואין ליתומים כלום. ואם היו נכסים יותר מכדי כתובתה [לא נתבאר ברשב"ם, ונראה] שכשיעור הנכסים שהיה בתחילה כנגד כתובתה בזה מה שהשביחה שבח לה, ושאר השבח של הנכסים ליתומים. [וראה בטלא הבאה עוד פרטים בזה].

[3] וגובה כתובתה מהנכסים ותו לא.

[4] ס"ל לרשב"ם שבעצם האמירה הזאת היא מפסידה מזונות, דהוי כמו תחילת גיבוי כתובתה, ותוס' חולק וס"ל שלא הפסידה מזונות, עד שתגבה בפועל בב"ד או שתמכור את כתובתה.

[5] ס"ל לתוס' שבאלמנה סתם אין כח באמירתה זאת להחשב כאילו גבתה כתובתה, ומה שהשביחה יהיה שלה, היות שצריך דוקא לגבות את הכתובה בב"ד, ולכן אין אמירתה משנה כלום, והשבח כולו ליתומים. ומה שאמרה המשנה שאם אמרה ראו וכו', השביחה לעצמה, מיירי דוקא באלמנה יורשת, שבירושה כן יכולה לומר כן, אבל לא לגבי גיבוי כתובה.

[6] עי' היטב בתוס' ובב"ח באות ה' שביאר דבריהם, וז"ל: פירוש הא דמחלק בתוספתא בין יש לה קצבה לאין לה מיירי באונס, דהכא במתניתין דמוקי לה רבין בפשיעה, אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה, דבכל גווני משל עצמו וכו'. [והיינו שצריך לתת פסיק בתוס' בין תיבת ובאונס לתיבת דהכא].

[7] והמשנה שאמרה שחוזרת לאמצע, מיירי בסבלונות שנשתלחה לאביהם והם צריכים עתה לפרוע חוב אביהם, ואין חוזרת מהאמצע.

[8] והיינו שהמשנה מדברת כששלח עמו בסתם, והברייתא מיירי שמפרש שהשושבינות תחזור לאותה הבן.

[9] והמשנה שאמרה שחוזרת לאמצע מיירי ביבם, שייבם את אשתו של אותו אח שנשתלחה השושבינות על ידו, ועתה חוזרת השושבינות לו, אלא שאין יבם נוטל בראוי כבמוחזק ולכן מתחלקים בזה כל האחים.