[1] פי' כשאכל דינר לא חוזר, אולם באכל חצי דינא האם יש לנו לומר שחצי יחזור וחצי לא.

[2] בגמ' יש שני גירסאות, לרשב"ם הגירסא מהו שישלם שבח סבלונות, והיינו מה הדין באופן שהסבלונות השביחו אצל חמיו ועתה צריך להחזירם, האם חוזרים עם שבחן או לא. אולם רבינו חננאל גורס מהו שישלש סבלונות, והיינו שהאיבעיא של הגמ' בכה"ג שאכל חצי דינר האם יגבה חצי וכנ"ל. ועל זה נשארה הגמ' בתיקו.

[3] ס"ל לר"י שדוקא הברייתא שהזכירה בדבריה סבלונות שדרכן לבלות, א"כ י"ל שכך היה שבלו, ובאמת בלא בלו אין ראיה. אולם המשנה שדברה בסבלונות מועטין, ולא הזכירה דין בלאי, אלא אמרה סבלונות מועטין שתשתמש בבית אביה אינם נגבים, משמע שאפי' אם לא בלו לא יגבו. ולכך הוצרכה הגמ' להעמיד בצעיפים שהם דבר מועט ודרך למחול עליהם אפי' לא בלו.

[4] רשב"ם העמיד את הסוגיא באשתו נשואה דוקא [דבארוסה פשיטא שלא יורשה], וחידש דכיון שבדעתו לגרשה [כיון שנמצאת תותרנית - כמ"ש תוס' בשיטתו] אינו יורשה.

[5] לשיטתם מיירי באשתו ארוסה, דבאשתו נשואה בכל ענין יורשה כל זמן שלא גירשה, והכא מיירי שנכנס עמה לחורבה שלו, שאם היה נכנס לשם נשואין היה בזה נגמר הקנין והיה יורשה אולם מכיון שהוא נכנס לבודקה ולא לשם נשואין אף שלבסוף לא היתה תותרנית, לא יורשה, דאין ארוס יורש את ארוסתו.

[6] ודוקא שכיב מרע, אולם מצוה מחמת מיתה אם עמד אין מתנתו קיימת אפי' עשה קנין.

[7] אולם המצוה מחמת מיתה, אפי' שלא עשה קנין כיון שמת מתנתו קיימת.