[1] וביארו התוס', שעניית אמן הוא צורך תפלה לכן לא הוי הפסק, אולם קריאת "כהנים" - אינו צורך תפלה שלו דיכול אחר לקוראם. פי', דרק לגבי אמן שכל אחד צריך לענות, משום הפסק אין לאסור אלא משום הטירוף שלא ידע להיכן לחזור ולהקריא להם, דהש"ץ צריך להקריא לכהנים כל תיבה מהברכה.

[2] מבואר בתוס', דיש שרוצים לומר שגם לסברת ר"ת שאמירת כהנים הוי הפסק, היינו דוקא בימיהם שלא היו אומרים אלא לתיבת "כהנים" כדי לקרוא לכהנים. אולם בזמן הזה שבין כה אומר בדרך תפלה אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת האמורה וכו', ומזכיר בסוף תיבת "כהנים" אין בזה הפסק דהוא בלשון תפלה - ולא גרע מעניית אמן שלא חשובה הפסק.

[3] פי' בברכות של תפלת י"ח, והביאו התוס' (בד"ה מהיכן) שבטיטי טעה באמצע ברכת יוצר אחר הקדושה ב"אופנים וחיות הקודש" - והורה להם ר' בון בשם ריב"ל להתחיל ממקום שפסק, ולא מתחילת הברכה, והטעם דכיון שאמרו את הקדושה, אחר הקדושה חשוב כתחילת ברכה.

[4] ונחלקו רש"י ותוס' בפירושו, דלרש"י אם שכח ודילג אחת הברכות ונזכר, מסיים את אותה ברכה שהוא בה ואומר את הברכה ששכח וממשיך לומר מהמקום שפסק, דכיון שאין לאמצעיות סדר, יכול לאומרה אף שלא במקומה וממשיך הלאה ממקום שפסק. אולם תוס' (ד"ה אמצעיות) חולקים, וס"ל שאחר שחוזר לומר את הברכה ששכח, ממשיך ממנה והלאה כסדר - עד סוף הברכות.

[5] וכמו שמצינו שאומר זכרינו לחיים בברכות ראשונות, ואומר יעלה ויבוא ובספר חיים בברכות אחרונות. ותדע, דהרי עיקר ברכות אחרונות הם צרכי ציבור, וא"כ ודאי שהותר לו לשאול בהם לצרכי ציבור.

[6] כן מבואר בהגהת הגר"א, ולפנינו אין הגירסא "וסוף".

[7] אבל ימות המשיח עצמם נאמר עדיין עליהם "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" ופירש"י (בשבת סג. ד"ה לא יחדל), וז"ל: לא יחדל. משמע לעולם, אלמא יש עניות ועשירות, שמע מינה נחמות שנתנבאו הנביאים - לא לימות המשיח נתנבאו, שהן מן העולם הזה, דאם כן חדל לך אביון.