[1] אכן בכה"ג שאחד טפל לשני, כגון שאוכל צנון ורוצה לאכול אח"כ זית כדי להפיג את חורפו של צנון, לכו"ע מברך רק על הצנון האדמה, כדתנן "כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה".

[2] דהיינו שיכול להקדים את החביב, ואם חביב לו הזית יברך עליו, ולא אמרינן שיברך על הצנון האדמה ויפטור את הזית, דדוקא בחד מינא אמרינן שאם טעה ובירך על פירות האילן האדמה במקום העץ יצא, אבל בב' מינים ודאי יברך על זה ויחזור ויברך על זה.

[3] אין ברכת המזון פוטרתן - כיון שלא באו לזון.

[4] רש"י מפרש שהואיל ואוכלים ממנה דבר מועט, והקמח מועט בהם דהעיקר הם האגוזים והשקדים לא הטעינוה ברכה מעין שלש לבסוף. ומצאנו דוגמא לזה, שיש דברים שמברכים עליהם תחילה מזונות ולבסוף מעין שלש, כגון פת אורז ודוחן וה"ה כאן. והתוס' הקשו עליו, דהא כל שיש בו מה' המינים טעון ברכה מעין שלש. ועוד למה רב ששת אמר "דאין לך דבר שטעון ברכה לפניו וכו' אלא פת הבאה בכסנין" - הא יכל לומר גם פת אורז ודוחן, שדינם שוה לפת הבאה בכסנין לגמרי, לשיטת רש"י.

[5] פירשו התוס', שמיירי בפת הבאה בכסנין בתוך הסעודה ממש, שבאופן זה פטור מברכה לאחריו משום שברכת המזון פוטרתו. אבל אחר הסעודה צריך לברך עליהם מעין שלש כיון שיש בהם מה' המינים. ולכך לא נקט פת אורז ודוחן, דהם גם אחר הסעודה לא צריך לברך עליהם מעין שלש אלא רק בורא נפשות, משא"כ בפת הבאה בכסנין, שמחוץ לסעודה אומר מעין שלש ותוך הסעודה לא אומר כלום.

[6] כן פירש"י והקשו עליו התוס', דזה לא הוצרך רב פפא לאשמועינן, דמתניתין היא לקמן (דף מד.) דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה.

[7] כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה שמביאים אותם תוך הסעודה פטורים מברכה לפניהם ולאחריהם אפי' שאינם נאכלים עם הפת.

[8] לרש"י הטעם, משום דהוי טפלה - דהם טפלים לפת שבאים ללפת אותו, ולכן אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ולתוס' הטעם, דכיון שבאים משום פת (הגם שלא נאכלים עמו, מ"מ הם חלק מסעודת הפת) - הפת פוטרתן.

[9] כגון דייסא וכרוב ותרדים שנאכלים בסעודה לשבוע מהם, אולם לא באים ללפת את הפת.

[10] ופטורים מברכה לפניהם, כרב נחמן ורב הונא שס"ל שכל מה שמביאים תוך הסעודה פטורים מברכה לאחריהם דברכת המזון פוטרתן. אולם ברכה לפניהם צריך, כיון שאינם מחמת הסעודה.

[11] לרש"י הטעם, דכיון שאינם באים ללפת את הפת אינם טפלים לו כדי להפטר בברכת המוציא. אולם לאחריהם ברכת המזון היא פוטרת לכל דבר שבא למיזן.

[12] לרש"י הטעם, דכיון שאינם באים ללפת את הפת אינם טפלה לו ולא נפטרים בהמוציא. וכיון שלא באו למיזן, לכן אינם נפטרים גם בברכת המזון, וזה כדברי רב ששת דלעיל, והוקשה לתוס' דהא פסקנו הלכה דלא כרב ששת אלא כרב הונא ורב נחמן. ולתוס' הטעם, דכיון שכבר משכו ידיהם מן הפת אין הפת פוטרתן כלל, והוי כמו שאכלם בלא שום סעודה, שמברך לפניהם ולאחריהם.