[1] בתוס' (ד"ה ומאכילין) כתבו ב' פירושים, פירוש אחד דמיירי בחיל של מלך ישראל, שהטיל על הציבור לזונם, והחיילים האלו חשובים כעניים, ולכן מותר להאכיל להם דמאי (אבל לא טבל שיש בו איסור מיתה. פירוש שני, דמיירי בחיל נכרים, ודוקא דמאי מותר, דבטבל יש בו חלק ממון כהן - שהוא התרומה, ואין אדם יכול לפרוע חובו בממון כהן, ולכן רק דמאי מותר.

[2] ומבואר במשנה, שבדיעבד שאכל מי שלא הותר לו דמאי - מזמנים עליו, דכיון ששייך שיהיה מותר לו במגו שיפקיר נכסיו ויהיה עני - לא נקרא לא חזי ליה.

[3] כן אמר רב הונא בשם בית שמאי. וביארו התוס' (בד"ה ואמר), שהטעם שהוצרך רב הונא לפרש זאת, כדי שאם תמצא משנה או ברייתא שאומרת שאסור לעני ואכסנאי לאכול דמאי - תדע שאין הלכה כמותה, דהיא כב"ש.

[4] דרשינן מדכתיב (במדבר יח:כו) "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" - מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. פי', כיון שהוא כבר הגיע לשלב של מעשר - שצריך להפריש ממנו מעשר מן המעשר אין מפרישים ממנו כבר תרומה גדולה.

[5] דכתיב (במדבר יח:כט) "מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ" - ומשמע שאפי' מן המעשר צריך להרים תרומה גדולה. ולכאורה הפסוקים סותרים, אלא על כרחך שהפסוק המחייב מיירי שעשה כרי (-אידגן) - שכבר נתחייב במעשר. והפסוק הפוטר מיירי בשלא עשה עדיין כרי - ולא חל עליו חיוב.

[6] נחלקו ר"מ ורבנן מהו עם הארץ, דלר"מ חשיב ע"ה אפי' אותו שאינו אוכל חולין בטהרה - והוא אינו חמור כל כך שלא מזמנים עליו. אכן לרבנן דע"ה הוא זה שאינו מעשר - א"כ אי אפשר לזמן עליו. וא"כ ס"ל לרבא שהברייתא שאמרה "אין מזמנים על הארץ" - מיירי בעם הארץ דרבנן - שאינו מעשר פירותיו, אבל בעם הארץ דר"מ שרק לא אוכל פירותיו בטהרה מזמנים עליו. ובפשיטות משמע שאביי לא מחלק בזה, ובכל ע"ה אין מזמנים (ואולי קיבל את דברי רבא לבסוף).

[7] וכתבו התוס', דה"ה לענין תפלה שמצטרף, ומה דאיתא בבראשית רבה (צא:ג): על דברי ריב"ל דהוא דוקא לענין ברכת המזון, ס"ל לתוס' שאין הלכה כן - דהוא חולק על הש"ס שלנו שמשמע שבכל ענין נעשה סניף לעשרה. ועל אלה שהיו מצרפים קטן רק אם יהיה חומש בידו, אמר ר"ת דהוא מנהג שטות - אלא מצטרף בלא חומש. אולם ר"י בתוס' חולק ואומר דלא מהני קטן להצטרף לסניף (ע' הערה הבאה), ואמר שגם ר"ת לא עשה מעשה בזה להתיר.

[8] התוס' הביאו משם הירושלמי, וז"ל: א"ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי, ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות, ע"כ. ומזה דייק ר"י שהירושלמי חולק על ריב"ל וס"ל שאין עושים קטן אפי' לא סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון.

[9] והחידוש שאין מדקדקין בו לבדוק אם בא לכלל שנים (י"ג ויום אחד) או לא.

[10] והיינו כפירוש ר"ח בתוס', ומיירי בתוך שנת הי"ג (מבן י"ב ויום אחד עד י"ג).

[11] התוס' (ד"ה ולית) הביאו משם הירושלמי, וז"ל: א"ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי, ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות, עכ"ל. וכן פסקו גם בערכין (דף ג. ד"ה לאתויי).

[12] התוס' (ד"ה ולית) מפרשים, דמה שאמר לקמן (דף מח.) "ולית הלכתא ככל הני שמעתא" - מיירי גם על דברי ר' יוחנן שאמר שקטן פורח מזמנים עליו - דהא צריך דוקא היודע למי מברכים, והוקשה להם דאין הדרך לסתור דברי אמוראים בלא ראיה וטעם. ותירצו, דלא בא לסתור את דברי ר' יוחנן, אלא בא להצריך שגם בקטן פורח יהיה יודע למי מברכים.