[1] כן אמר רבא, דאף שמסתבר מילתא דרב שאמר שאם קיבלו הבעלים שבועה - שוב לא מקבלים ממון, דוקא במלוה דלהוצאה ניתנה, וצריך לחדש תשלומין, בזה י"ל שכיון שכתיב "ולקח בעליו ולא ישלם" יש לדרוש שנפטר מתשלומין. אבל בפקדון הו"א דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה, ולא שייך לומר שאם קיבלו העדים שבועה שלא ישלם. מ"מ הדין של רב שנלמד מגזה"כ הנ"ל הוא נאמר גם בפקדון - דהא עיקר הקרא הנ"ל כתוב גבי בשומר שכר.

[2] אולם אם נשבע מחוץ לב"ד שאין תוקף לשבועה כל כך לא נפטר מתשלומין.

[3] אבל אם הודה מעצמו לא אמר רב, דהא כתיב גבי שבועת הפקדון שאם נשבע לשקר והודה שמשלם קרן וחומש ואשם. ואף שרב אשי בתחילה רצה לדייק מדברי רב המנונא שרב חולק גם בהודה מעצמו, מ"מ אמר לו רב אחא סבא שאין לדייק כן.

[4] כאן "קפץ" אין פירושו כמו בכל מקום שקפץ הנתבע ונשבע, דהרי כתוב להדיא בברייתא שמיירי שאמר לו "משביעך אני" - ואמר אמן. ולכן פירש"י שקפץ התובע והשביעו קודם שחייבוהו ב"ד להשבע.

[5] והטעם דמודה בזה רב, דהרי להדיא נאמר תשלומי כפל בטוען טענת גנב - ושם מיירי בנשבע.

[6] ואף שרב נחמן לא ס"ל כרב, מ"מ טרח מאד בסוגיא ליישב את שיטת רב. ומבואר עוד דהקרא ד"לקח בעליו ולא ישלם" דריש רב נחמן לענין כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, דהיינו, שהנתבע ממון הוא נשבע ונפטר, ולא שהתובע נשבע ונוטל. (מלבד אם הנתבע חשוד על השבועה).

[7] בדבריו הוא העמיד את הברייתא באופן שאכל השומר את הפקדון בעוד שהיה הקטן קטן, שלא היה שעה אחת בפקדון זה תורת פקדון של גדול, ולכן אפי' שהתביעה היתה משהגדיל הקטן לא מהני. אולם אם אכלו השומר משהגדיל הקטן, אה"נ דחייב השומר כפל, ואמרינן "עד שתהא אכילה ותביעה שוים כאחד" - בגדלות.