[1] אכן אליבא דרבא, לא אמרינן רשות יורש כרשות לוקח.

[2] והטעם שאין חייבים להחזיר, יש לפרש כמו שפירש רבא דאיכא גזה"כ מדכתיב (ויקרא כה:לו) "אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך" - דהיינו שאם לקחת נשך ותרבית תחזיר אותו לאחיך כדי שיחיה עמך, ודוקא למי שלקח הזהירה התורה שחייב להחזיר, אבל לא ליורש.

[3] ומה שאמרו במשנה שאינם חייבים להחזיר - מיירי בשאכלום. אבל בברייתא אי אפשר להעמיד שאכלום, דכיון שהם יודעים שהן של רבית - ש"מ שמיירי שהמעות עדיין בעין.

[4] וזה כסברת רב פפא לקמן שסובר שחיוב האונסים חל רק בשעת המיתה ולא כבר משעת השאלה, ולא דומה לגזלן שחייב באונסים משעת הגניבה. ולכן כאן בשעה שחל האונס כבר האב השואל נפטר ולא חל חיוב האונסים על נכסיו ולכן הם פטורים מלשלם.

[5] דכיון שקיום שטרות דרבנן, ומה"ת עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין צריכים קיום, לכן אפשר לקיים אפי' שלא בפני בעל דין. ור' יוחנן שסובר שאין מקיימים, משום שס"ל שלא פלוג רבנן בין קיום שטרות לבין קבלת עדות. וזה שאמר רב ששת בהסבר טעמו של ר' יוחנן, שה"ק: שאפי' בקיום שטרות אמר ר' יוחנן שבעינן "יבא בעל השור ויעמוד על שורו".

[6] אלא רק אחר תשעים יום, שבשלושים הראשונים אומרים שטורח הוא במעות להלוות, ובשלשים השניים אומרים שהוא לא מצא ומנסה למכור את נכסיו להשיג כסף, ובשלשים השלשיים אומרים שהקונה גופא טורח להשיג כסף.