[1] מפרש ר"ת שרב הונא קאי על המשנה שם שהתנה ואמר "מהיום אם מתי מחולי זה", אבל כשנותן סתם מודה רב הונא דאינו יכול לחזור בו מגיטו.

[2] ובאופן שהיו מעות ההלואה הם פחות משווי השדה.

[3] דאם התנה כן בשעת מתן מעות, גומר המוכר בדעתו לעשות כן משום ההלואה, אבל לאחר מתן מעות שכבר קיבל את הלואה, יש לנו לומר שאין בדעתו להקנות לו בסתם שדהו בזול, ולכן לא קנה אלא כנגד מעותיו.

[4] ומה שאמרה משנתנו דאם התנה כנ"ל שאם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי, היא כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. או שהמשנה מדברת שאמר לו קני מעכשיו.

[5] אמרו מר ינוקא ומר קשישא בני דרב חסדא לרב אשי, הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן, האי אסמכתא בזמניה - קניא, בלא זמניה - לא קניא. אמר להו כל מידי בזמניה קני בלא זמניה לא קני (פי', וגם בלא אסמכתא אלא בכל קנין שעשו בו זמן הדין כן שלא קונה עד שיגיע הזמן). ולכן ביאר רב אשי את כוונת נהרדעי בכה"ג דמתניתין ש"הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי", ואמר לו תוך הג' שנים "קנה שדה זו לעצמך - דלא אפדנה עוד" קנה, דכיון שתוך זמנו אין לו הכרח למכור לו, ועל כרחך מה שאמר לו כן שלא יקנה הוא משום שבאמת רוצה למכור לו. אבל אם אמר לו אחר הזמן - לא קני, דאסמכתא לא קונה. ומה שאמר לו כן הוא רק משום כיסופא.

[6] דגם זה אסמכתא הוא, ומה שאומר לו כן הוא רק משום שכשיגיע הזמן לא יטרדנו בתביעתו שישלם לו.

[7] ס"ל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אכן אומר רב נחמן שהוא מודה שאם כבר אכל הקונה את הפירות שאין מוציאין מידו. ואף שרב נחמן סובר ש"מחילה בטעות" לא הוי מחילה, זה דוקא גבי הלואה שהיתה באסמכתא (שהלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הלואתי הרי היא שלי) ואכל המלוה את הפירות אחר שלש שנים - מוציאים בידו, ואפי' שהיתה כאן מחילה בטעות לא מועיל, היות שהוי כרבית קצוצה כיון שמתחילה באה לידו ע"י הלואה. ורק גבי מכר אמרינן מחילה בטעות הוי מחילה.