[1] פי', שהיו מלוים כסף על השדה - דהיינו שהשדה תהיה ממושכנת אצל המוכר והמוכר אוכל פירות בלא נכייתא (ולכן זה אסור, אבל בנכייתא מותר - אבל אין זה הנידון כאן), וכשהיה כסף ללוה היה נותן את המעות ומסלק את המלוה מן השדה. ובאתרא דלא מסלקי, היינו שהיתה השדה לזמן קצוב כך וכך שנים ביד המלוה, ולא יכל הלוה להחזיר את הכסף ולסלק את המלוה עד משלם הזמן. ופירש"י שבאופן הזה דלא מסלקי הכל מודים דכל אותן השנים כמכר הוא אצלו וגם אם אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה.

[2] פי', דגם לא מחשבים משטר לשטר, דהיינו שהגם שהיה לזה הלוה עוד חוב לזה המלוה, לא אומרים שמה שאכל יותר מהפירות כדי ההלואה הראשונה ינוכה מהלואה השניה, דאין מחשבים משטר לשטר.

[3] כי הוצאה בלא כסף ההלואה - הוא כמו שאתה מוציא מהמלוה את פירות שאכל, ואבק רבית אינה יוצאה בדיינים.

[4] פי', שקובעים ביניהם סכום קצוב על אכילת הפירות, דהיינו שעל כל שנה מוריד המלוה כך וכך על מה שאוכל פירותיו, בין אם יאכל הרבה ובין אם יאכל מעט. ואפי' שדרך השדה לעשות יותר מן הסכום הנ"ל - מותר, כיון שלוקח המלוה סיכון שמא לא תעשה פירות איזה שנה - ובכל אופן מנכה את אותו הסכום.

[5] וע' בתוס' לקמן (בד"ה רבינא), איך רבינא עצמו אכל בנכייתא.

[6] כן פירש"י (בד"ה באתרא דמסלקי) והסכימו עמו התוס' (בד"ה מישלם). ובטעם הדבר פירש"י, דבאתרא דלא מסלקי הוא מכירה לזמן - דהרי לא יכול להוציא ממנו את השדה בינתים, ולכן אפי' שבסוף תקופת המשכנתא צריך הלוה להחזיר את הכסף - זה נחשב כאילו הוא קונה אותה מחדש, וכדין אכל הקונה/המלוה את הפירות. ומה שמבואר (לעיל בעמוד א'), שהיכא שהתנה עמו כשיהיו לו מעות תחזור השדה - דהוי אבק רבית, משום ששם הוי כאתרא דמסלקי, דכשיהיה לו מעות יחזיר ויסלקו. [אכן יש ראשונים שחולקים בזה, וס"ל שגם באתרא דלא מסלקי אם אוכל בלא נכייתא הוי אבק רבית].

[7] ומותר באופן הזה אפי' לצורבא מדרבנן, ואף שלכאורה לעיל אסרנו במשכנתא בנכייתא לצורבא מדרבנן, ואיך נתיר כאן כשעושה תנאי שבחמש שנים הראשונים יאכל את הפירות בלא נכייתא, י"ל דמ"מ כאן עדיף טפי, דבמשכנתא בנכייתא מתחילה קובעים קצבה לכל שנה - באופן שברגילות השדה עושה יותר פירות מהקצבה הזאת (ורק הותר לשאר בני אדם, משום שלוקח המלוה סיכון שבאיזה שנה לא תעשה פירות, וכנ"ל), משא"כ כאן שאחר חמש שנים מנכה לו את כל הפירות מהחוב. ואופן זה דומה לאריסות שהיא ל"מחצה שליש ולרביע", ולפעמים עושים את החלוקה באופן הזה, שבחמש שנים ראשונות אוכל האריס ואח"כ אוכל בעל הבית. והרי המלוה שיושב בשדה - הוא זה שעובד אותה ומטפל בה ונחשב כאריס.

[8] לפי המבואר בתוס' (בד"ה והלכתא) מיירי שבתחילה שיעבד לו את המשכנתא בסתם, אולם בשעה שנתן המלוה ללוה את המעות התנה כן שהשעבוד יהיה באופן גמור בלי סילוק, וכיון שהיה אז נתינת מעות, הרי שקנה המלוה במעות אלו את השעבוד.

[9] ביארו התוס' (בד"ה והלכתא), דמיירי לאחר שלוה הימנו בסתם, אבל אם בתחילת ההלואה עשו התנאי הזה שיסתלק - אפי' באתרא דלא מסתלקי מהני, דלא יכול לקנות המלוה בקרקע אלא מה שמקנה לו הלוה.