[1] והגם שפסקנו הלכה כרב נחמן לעיל (דף קב:) גבי משכיר בית לחברו ונתעברה השנה - והיה כתוב בשטר: "שני עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש", שהלכה ד"קרקע בחזקת בעליה עומדת", וחייב המשכיר לשלם עוד דינר, אפי' היכא שתבעו אחר שישב גם בחודש העיבור, ומאי שנא הכא. תירצה הגמ', דגבי נתעברה השנה - הוא מילתא דלא עבידא לגלויי, ולכן מספק פוסקים שקרקע בחזקת בעליה עומדת. אכן כאן הוי מלתא דעבידא לאגלויי - כשיבואו עדי השטר, ואם נוציא את הפירות מיד המלוה, הרי שיתכן שנטריח את בית דין פעמיים, דאם יבואו ויאמרו שהיה ההסכם ג' שנים הרי שנצטרך להחזיר שוב את הפירות למלוה. ולכן עדיף להשאיר את הפירות ביד המלוה, ורק אם יבואו עדים ויאמרו שהיה ההסכם ב' שנים, אז נוציא מידו.

[2] והלוקח נאמן לומר "לקוחה היא בידי". ואפילו לרב זביד ורב עוירא אינו נאמן הטוען במיגו (שבשכנתא הורדתיך), דהוה מיגו במקום עדים, דאנן סהדי שלא הי' שותק אם חבירו גזלו (תוס', וע"ש עוד טעמים).

[3] הקשו התוס' דהרי כל הטעם דבשלש שנים הוי חזקה משום דעד שלש שנים נזהר אדם בשטרו ויותר לא, ואם יהיה נאמן (לרב עוירא) בטענת במשכנתא הורדתיך, א"כ יצטרך להזהר בשטרו לעולם, שתמיד יוכל לטעון המוכר כן. ולכן תירצו תוס', שודאי נאמן הלוקח לומר "לקוחה היא בידי" ורק שואל מה יעשה הממשכן שלא יוכל להחזיר ולטעון לקוחה היא בידי וכו' ע"ש.

[4] כן הסיקה הגמ', מגו שיכול בעה"ב לומר ששכרו במעות בלבד כשכיר ולקיט. ופירש"י (בד"ה שכירי) שכל נאמן דקאמר - בשבועת היסת קאמר. (וצ"ב למה לא הוי שבועה דאורייתא - דמודה במקצת, שהרי האריס תובע חצי והוא מודה בשליש).

[5] טעם רב נחמן דהכל כמנהג המדינה. ורב יהודה דפליג ס"ל דאין מיגו מועיל במקום מנהג (נמוק"י). א"נ דשכיר ולקיט יש לו קול, וכיון שאין כאן קול, אינו יכול לטעון ששכירו ולקיטו הוא (ר' יהונתן בש"מ). אולם כשאין טעם זה, מודה לרב יהודה שבעה"ב נאמן ולא שקיל האריס טפי מפלגא.

[6] על הנידון הראשון כן אמר להם ההוא סבא בשם ר' יוחנן שעל היתומים להביא ראיה. וכן הביא ראיה אביי ממשנה, שאם הדין לקצוץ את האילן בכל ענין - אפי' שיש ספק מי קדם (העיר או האילן, פי', ויש ספק אם צריך לשלם לבעל האילן) - קוצצים ולא נותן דמים. ועל הנידון השני, שהביאו יתומים ראיה שהם השביחו, כיצד מגבים להם את שבחם, דחו את דברי ר' חנינא ע"פ מ"ש רב נחמן "שבעל חוב וכתובת אשה" שמין ליתומים את השבח במעות.