[1] כן פירש"י, אכן התוס' (בד"ה יום טבוח אחר השבת) הקשו שלא יתכן לפרש שקאי על קרבן חגיגה, דהרי לא גרע משלמים, שמודים ב"ש שקרבים ביו"ט דהרי יש בהם צורך אוכל נפש. אולם לבסוף הוכיחו מהירושלמי דפליגי גם בחגיגה היות שיש לה תשלומין וכרש"י.

[2] פי', יום שבו שוחטים את הקרבנות של החג, וס"ל לב"ש שאין קרבים קרבנות אלו ביו"ט, וחג שבועות הוא רק יום אחד לכן תיקנו לו יום טבוח. ובמקרה דלהלן למחרת הוא שבת ולכו"ע אין קרבה עולת ראייה ושלמי חגיגה בשבת, ולכן נדחה ליום ראשון. עוד מבואר בגמ' דיום טבוח אינו רק יום אחד, דיש לעצרת תשלומין כל שבעה.

[3] בסוכות מקריבים שבעים פרים, וכל משמרת מקריבה פר אחד, ויש כ"ד משמרות, ונמצא שכל המשמרות מקריבות שלש פעמים חוץ משתי משמרות אחרונות, והיה בדין לכאורה שאחת משתי המשמרות האלו יקריבו את הפר של שמיני עצרת. ואין הדין כן, אלא כולם חוזרים לפייס, והמשמרת שזוכה היא המקריבה.

[4] עוד הביאו התוס' שיטת רבינו חננאל שמפרש רגל לענין אבילות, ששמיני עצרת נחשב כרגל בפני עצמו להחשיבו כשבעה ימים.

[5] פי', בכל החג יש קרבנות מרובים, שמקריבים בכל יום ויום כמה פרים ושני אלים וי"ד כבשים. ואילו בשמיני עצרת מקריב רק פר אחד ואיל אחד ושבעה כבשים.

[6] פי', דבכל ימי החג מדבר מענין גזל מתנות עניים, ואילו בשמיני עצרת אינו מענין אסיף.

[7] פי', בפרשת חג השבועות נאמרו שני פסוקים סמוכים (ויקרא כג:כא-כב) "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ וגו'. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה" וגו', ודרישנן איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה חג עצרת, ועל כרחך לא מייר ביו"ט דאסור במלאכה אלא קאי על תשלומי עצרת שחוגג בקרבנות ומותר בקצירה.