[1] פי', חוץ אם הוא מומר לאכול נבלות, דהחשוד על הדבר לא נאמן עליו. ואם הוא רק מומר לאכול נבלות לתאבון, בזה נחלק רבא וס"ל דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ונאמן בכה"ג שנתנו לו סכין בדוקה לשחוט ושחט. והחולקים עליו ס"ל "דכיון דדש ביה כהיתירא דמי ליה", וא"כ לא טורח בכלל אחר היתירא אפי' אם ניתן לו סכין בדוקה לא ישתדל לשחוט כהוגן.

[2] הוקשה לתוס' דאיך דרשינן כאן "מכם" להוציא את המומר, הא בסוכה דרשינן לאפוקי ללפני יאוש "דמכם אמר רחמנא - והאי לאו דידיה הוא". ובתירוץ הראשון תירצו תוס', דבסוכה לא נתכוונו לומר שמ"מכם" ילפינן למעט שלפני יאוש לא נקרא קרבנו, דהא ילפינן ליה מ"ביתו", וכל מה שאמרו בסוכה הוא לומר דקרבן אמר רחמנא וגזול לפני יאוש א"א להקדיש - ולעולם א"ביתו" קא סמיך.

[3] בתי' השני פירשו תוס' דדרשינן ב' דרשות מ"מכם" [וע' תוס' רא"ש, וכן במהר"ם, איך אפשר לדרש ב' דרשות], אחד להוציא את המומר, ודרשה שניה לגזלה מקודשת, שדין זה לא ילפינן מ"ביתו" דמביתו ילפינן רק שלא יכול להקדיש, אולם אם היתה קדושה כבר - שלא יכול להקריבה - זה ילפינן מ"מכם".

[4] כן הוכיח ר' זירא שגם אם שמעו את התקנה לא קבלוה, דא"א לומר שאם היו שומעים היו מקבלים, דא"כ לא היו נכשלים לאכול משחיטת כותי - דלא היה הקב"ה מביא תקלה על ידם.