[1] כן כתבו בתוד"ה מזין. והנה נחלקו רש"י והרמב"ם בביאור החידוש בסוגיא, דרש"י (ד"ה מזין עליו) פי', דמזין עליו ולא הוי כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג. והרמב"ם [פי"ב מהל' סנהדרין ה"ה] מפרש שהחידוש הוא שמענים את דינו לזמן מועט עד שיזרקו את דמו, ע"ש. ושני טעמים אלו לא שייכים בעולה, דכיון שמקריבים את העולה גם לאחר מיתה, לא שייך בה דין "חטאת שמתו בעליה" וכו', וכן לא יענו את דינו בשביל זה דהרי יכול לזרוק לאחר מיתה.

[2] כן כתוב בשטמ"ק (אות ה'), דמסתבר להעמיד את הפסוק "ומתו גם שניהם" שבא לרבות את הולד אחר גמר דין, אבל קודם למה נפסיד ממון הבעל אם אפשר לחכות, וגם אין בזה עינוי הדין.

[3] כן משמע מרש"י, דפירש ישבה על המשבר - קודם גמר דין. [ומשמע שעל זה באו לחלוק תוס']. אלא שקשה הדבר, דהרי הטעם בישבה על המשבר שמחכים עד שתלד שלא יהרג הולד, הוא משום שאז כבר הולד גופא אחרינא, וא"כ מה החילוק לגביו אם נגמר הדין או לא. ויש מיישבים דכיון שנגמר הדין כשהיה כירך אמו, לכך הולד בר מיתה גם אח"כ, וזהו דוחק גדול. ואכן בליקוטי הלכות מבואר, דגם לשיטת רש"י ממתינים לה עד שתלד, אפי' בישבה רק אחר גמר דין ע"ש. וכן כתב במים קדושים. וע' בדברינו בפנים הספר שהארכנו בזה, והעלנו שגם רש"י מודה שממתינים.

[4] כן מבואר בסוגיא דאפי' במתה בלידה (שהיא מיתה ע"י מלאך המות), בכל אופן מחללים את השבת כדי להציל את הולד. ופירש"י (בד"ה ומקרעין את כריסה), וז"ל: דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא, עכ"ל. ומבואר, שאף שלענין נחלה אמרינן שכשמתה ע"י מלאך המות ודאי הולד מת תחלה - והנכסים בחזקת יורשי האם, מ"מ לענין פיקוח נפש של הולד חיישינן דזימנין שהאם מתה תחלה, ולכך מחללין את השבת בשביל הולד. [כן פירש המג"א (בסי' ש"ל ס"ק י'). את דברי רש"י אמנם התוס' בנדה (דף מד. ד"ה איהו) כתבו דבסוגיין מיירי ביושבת על המשבר שכבר נעקר הולד, ובזה ודאי שיתכן שאף במיתה טבעית לא ימות הולד תחלה - היות שיש לו כבר חיות בפני עצמו. [וכן מבואר בתוספת טעם בשטמ"ק כאן (אות ט"ו). ולפי"ז במתה ואינה יושבת על המשבר עדיין - אין מחללין את השבת בשביל הולד, ולא כרש"י].

[5] ויש בזה ב' פירושים, או שהכוונה שנמצאת הפאה עליה אלא שאחוזה בה רק בסיכתא [= בסיכה] ואינה קשורה בה, [כך מפרשים חלק מהאחרונים לשיטת רש"י בסוגיא]. או כפי שפירש רש"י בסנהדרין (דף קיב. בד"ה דתלי בסבטא), שתלויה הפאה על היתד ולא עליה, ויש בזה נפ"מ כדלהלן. [עכ"פ בדין זה אין חילוק בין אמרה "תנו" ללא, היות שאינה מחוברת וקשורה בה - אינה נאסרת עמה].

[6] דבזה שאמרה "תנו", גליא דעתה שלא ניחא לה שיהיה כגופה להאסר יחד עמה, וחשוב כמו שניטלה הפאה ממנה מחיים.

[7] כיון שלא אמרה "תנו", ולא גילתה דעתה מחיים, נאסרת עמה כיון שקשורה ומחוברת בה.

[8] ובזה יש חילוק בין רש"י כאן לפי' רש"י בסנהדרין, דלפי' רש"י בסנהדרין אם נמצאת עליה ותלויה בסיכה חשוב כמחוברת וקשורה בה ואסורה, ורק אם תלויה על יתד אינה נאסרת. אמנם לענין עיר הנדחת, שהיו בה נשים צדקניות שלא הודחו עם בני העיר - שהדין הוא שממון הצדיקים נשרף ורק גופם פלט [= ניצל], בזה איבעיא ליה לר' יוסי בר' חנינא גבי פאה נכרית שאינה קשורה ומחוברת בה האם נאסרה. כלומר, האם חשובה כגופה כיון שרגילה ללובשה או שחשובה כממונה.

[9] וטעמו, דאשה מיתתה אוסרתה, ושער לאו בר מיתה הוא - דאינו עשוי להשתנות ע"י המיתה. משא"כ בהמה, שכבר נאסרת משעת גמר דין בהנאה, ולכך כל מה שמחובר בה נאסר בהנאה.

[10] דוגמא זו נקט רש"י. וכתב התוי"ט דה"ה כשהעריך העני את האחרים.

[11] ואם נתן - לא עשה כלום, ואם העשיר אח"כ - צריך לתת נ'. וכתבו בתוד"ה אין, דה"ה אם העריכו הכהן לתת חמש סלעים ונתן ארבע (שהחסיר סלע שלם), ג"כ מגלגלין עליו את הכל. פי', דאם העשיר אח"כ - חשוב כלא נתן, וצריך לשלם עתה את הכל. ובברכת הזבח הבין, שצריך לתת נ' שלמים ממש, והצ"ק חלק עליו, וכתב שסגי לתת מ"ו שיצטרפו עם הד' שנתן כבר לנ'.

[12] כלומר, יש שני פסוקים: א) "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" (ויקרא כז:כה). ב) "והיה ערכך חמשים שקל כסף" (שם פסוק ג'). וע' הפלאה שבערכין כאן.

[13] והקשו בתוד"ה ההוא, דאיזה הוה אמינא יש שיהיה תלוי בהשג יד דנידר - עד שצריך פסוק למעט לזה. [ובביאור תירוצם נתחבטו האחרונים, ונכתוב כאן בדרך קצרה ופשוטה]. ותירצו, דגם בלא קרא ד"אשר תשיג" אפשר ללמוד דין השג יד מסברא - דהיינו מעצם מה שאמרה תורה "וכל ערכך בשקל הקדש", ומצד שני אמרה תורה שערך זכר מעל כ' הוא בחמשים, אני יודע מסברא שיש שנידון בחמשים ויש שנידון בשקל. אלא שאם הייתי לומד כך, הוה אמינא שדין שקל דומה לדין חמשים, וכמו שדין חמשים הוא תלוי בנערך ולא במעריך, כך דין שקל תלוי בנערך ולא במעריך [וזה ההוה אמינא לומר "כיד הנידר"], וקמ"ל קרא ד"אשר תשיג יד הנודר", דלא אזלינן בתר הנידר אלא בתר המעריך.

[14] ואע"ג דקרא אתא "ליד הנודר ולא יד הנידר", מ"מ ממילא שמעינן דהיכא דידו משגת - שקלינן מיניה.

[15] פי', שהעריכו הכהן קודם לתת לשניה ד', וכיון שיש לו רק חמשה סלעים ומשועבד לראשונה לתת לפחות סלע - דזהו הפחות שבערכין, א"כ נותן ארבע לשניה ע"פ ערך הכהן, [כי זה מה שנשאר לו מהחמש אחר שנוציא סלע אחד שהוא משועבד - ונותן כל הד' לשניה], ונפטר מהשניה. ושוב נותן הסלע הנשאר לראשונה - ונפטר, דזה כל מה שיש לו. [ומה שמועלת נתינתו לשניה קודם הראשונה, הוא משום הכלל ד"בעל חוב מאוחר שקדם וגבה - מה שגבה גבה"].

[16] והיינו שהעריכו הכהן על הראשונה תחלה, באופן זה לא יצא ידי ראשונה, דכיון שנתן לראשונה ארבע בשעה שהיה לו בידו ה' - לא יצא. [וכאן אין לומר שחשוב כיש לו רק ד' בגלל שעבוד סלע שעליו מחמת השניה, היות שכל הה' משועבדים לראשונה משעה שהעריכו הכהן עליה קודם שהעריכו על השניה].

[17] ואף שגם סלע זה שנתן לשניה היה משועבד בשביל הערך הראשון, מ"מ יוצא ידי הערך השני, ע"פ הכלל ד"בעל חוב מאוחר שקדם וגבה - מה שגבה גבה".

[18] כתבו תוס', דמה שאמרה המשנה (לקמן דף יז:) "עשיר והעני" נותן ערך עשיר - דכתיב "על פי אשר תשיג", זה דוקא אם עדיין הוא עשיר בשעת הערכה, אבל אם כבר בשעת הערכת הכהן נשתנה - נותן כעני.

[19] ע' היטב ברש"ש (שם) ובתוס' רע"א כאן, שפירשו שלפי שיטת התוס' הנ"ל מה שאמרה הגמ' (שם) בהמשך "עני והעשיר" נותן ערך עשיר - דכתיב "אשר תשיג יד הנודר", הוא אפי' באופן הנ"ל שהיה עוד של עני בשעת הערכה והתעשר קודם הנתינה, שאף שהעריכו הכהן בתור עני - אזלינן בתר שעת נתינה ונותן כעשיר, ולא רק בהשתנה מצבו קודם הערכה נותן כעשיר. [אכן, התוי"ט חולק, וס"ל שדוקא בהעשיר בשעת הערכה נותן כעשיר, אבל אם היה עני בשעת הערכה נותן כעני, אפי' בהעשיר קודם נתינה].