[1] שהקריב הקרבן היום ויכול להביא הנסכים מכאן ועד עשרה ימים. וכתבו בתוס' (ד"ה ותסברא), שאומר את השיר של יום הבאת הנסכים, ולא את השיר של יום הבאת הקרבן. [וע' בהגהות חשק שלמה, שהביא שבירושלמי איכא פלוגתא בזה].

[2] ומבואר בגמ' שאפי' לר"ל דס"ל שיש רשות לומר שירה שלא על קרבן, כאן בנסכים הבאים בפני עצמן אם אין חיוב מדינא יהיה אסור לומר מדרבנן, משום שנפיק מיניה חורבא, דיאמרו שכמו שנסכים הבאים בפנ"ע הם רק רשות ואי בעי לא יאמר, הכי נמי בבאים עם הזבח הוא רק רשות.

[3] דמונים גם שנת 3317 עצמה.

[4] והקשו הרש"ש והעולת שלמה, דהא בדברי הימים (ב' לו:ה) כתוב שיהיוקים מלך י"א שנים, וע' בפנים הספר.

[5] והיא שנה ששית לכיבוש יהויקים, ושלישית למרדו - כן פירש"י בסוף העמוד (בד"ה כיבש יהויקים). ופירש שם ששנה אח"כ שהיא השנה השביעית לכיבושו, עלה נבוכנדנצר והגלה ליהויכין והחרש והמסגר. וכל זה שלא כדברי התוס' (בד"ה אי הכי), שפירשו שלתקופת השנה - היינו באותה שנה שנהרג יהויקים והמליך ליהויכין ג' חדשים, עלה נבוכנדנצר והגלה ליהויכין, ופירשו ג"כ שזו השנה השביעית לכיבוש יהויקים, דמשנה ה' [כצ"ל, רש"ש ועוד אחרונים] למלכות יהויקים עד שנה י"א יש ז' שנים, [כשנמנה גם שנת ה' עצמה]. אלא שלפירושם קשה הלשון "לתשובת השנה", וכמו שהקשה הרש"ש, ע"ש באורך. ולפירש"י הנ"ל הוא פשוט, שבשנה הי' למלכות יהויקים שהיא השנה הששית לכיבושו הוליכו נבוכדנצר לבבל ומלך יהויכין ג' חדשים וכבר החלה השנה הבאה, וזה מ"ש "לתשובת השנה" היתה גלות יהויכין.

[6] ביחד עם החרש והמסגר (ע' מלכים ב' כד: יד) ויחזקאל (א:א), ונקרא "גלותנו" (ע' יחזקאל מ:א).

[7] יש להעיר, שלמקשים על רבינא, הוכתה העיר ונחרב הבית בשנת 3339, דהיינו י"ט שנה לכיבוש יהויקים.

[8] והיא ג"כ שנה הי"ח לכיבוש יהויקים שהיה בשנת 3320, ושנה י"ט למלכות נבוכדנצר. ומבואר בברייתא שהיא היתה שנה הראשונה לשמיטה [מוצאי שביעית], והיתה שנה הל"ו ליובל.

[9] דכתיב (יחזקאל מ:א) "בראש השנה בעשור לחדש" וגו', ורק ביובל נראית (לשון רש"י בד"ה יובל) ר"ה שלו בי' בתשרי. ולעולם שנת יובל היא במוצאי שביעית, דהשביעית היא בשנת 49 והיובל ב50. ועל זה הקשתה הגמ' דאם נמנה מוצאי שביעית שבה חרב הבית עד מוצאי שביעית שבא עמד יחזקאל והתנבא, יש לך בידך 15 שנה, דהבינה הגמ' שמונים גם את השנה עצמה שחרב בה הבית [דהיינו שמונים גם שנת 3338], וא"כ איך אמר יחזקאל "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר". ותירץ רבינא, שלא מונים לשנת החורבן, והי"ד שנה הם מלבד שנת החורבן.

[10] נחלקו רבנן ור' יהודה האם שנת יובל עצמה נמנית משנת השמיטה הבאה, או לא. לרבנן אינה נמנית והשנה הראשונה של שמיטה היא שנת ה51, ולר' יהודה שנת 50 עצמה היא שנה ראשונה דשמיטה [ועולה לכאן ולכאן], וא"כ לשיטת ר' יהודה אין בין יובל ליובל אלא 49 שנה.

[11] בית המקדש השני עמד ת"כ שנים שלמות ובשנה ה-תכ"א חרב, וכיון שנתבאר שלרבנן כל יובל הוא 50 שנים, א"כ ב400 שנה יש ח' יובלות, וחרב הבית בשנה הכ"א ליובל התשיעי.

[12] דכיון שנתבאר שחרב בשנה הכ"א, הרי שהיא ג"כ שנת שמיטה [השלישית] לזה היובל. [ומה שאמרה הגמ' "הוה ליה בשיתא בשבוע", הכוונה על השנה ה-ת"כ, שהשנה שאחריה שחרב הבית היא שנת שמיטה, וכמבואר ברש"י ובתוס']. אולם רב אשי לקמן (דף יג.) ביאר שהיתה זו שנת מוצאי שביעית].

[13] דלר' יהודה ב400 שנה יש ח' יובלות ועוד שארית של 8 שנים [כי 49 כפול 8 עולה 392]. וכשנוסיף ח' שנים אלו על כ"א שנה הנ"ל [דבית שני חרב בשנת ה-תכ"א], נמצא שחרב הבית בשנת כ"ט ליובל השמיני. [ומה שאמרה הגמ': "אייתי תמניא מתמניא יובלי והני שית הוי ארביסר", פירושו, שהשארית מ400 לר' יהודה שהיא שמונה, ועוד השארית של שש שנים שנשאר גם לרבנן (על הי"ד שנים שהם ב' שבועות שלמים) עד שנת ת"כ עולה י"ד, ועוד י"ד שנה דתרי שבועי שלמים עולה הכל כ"ח, דהיינו ששנת הת"כ לבית שני היתה שנת כ"ח ליובל, שהיא שנת שמיטה, ושנה אח"כ שהיא שנת ה-תכ"א שבה חרב הבית היא שנת כ"ט ליובל ומוצאי שביעית].

[14] כן הוא ברמב"ם (פ"י מהלכות שמיטה ויובל ה"ב), והיינו שנכנסו בניסן 2448, וגמרו לחלק אחד י"ד שנה בניסן 2502, והתחילו למנות בתשרי הבא שהוא 2503.

[15] הגמ' הוכיחה שאי אתה יכול לומר שבשעה שנכנסו התחילו למנות יובלות, דא"כ יצא שחורבן הבית שהיה בשנת 850 הוא היה בשנת היובל בעצמה, ואמרינן לעיל שבית ראשון חרב במוצאי שביעית. וכן לא תמצא ששנת יובל היתה י"ד שנים אחר החורבן. אלא על כרחך שהתחילו למנות יובלות רק אחר י"ד שנים של כיבוש וחילוק, שאז נמצא שהחורבן היה בשנת ה-ל"ו ליובל שהיא שנת מוצאי שביעית וכנ"ל.

[16] ע' חזו"א שביעית (ג:לה), ובראש השנה (קמ:ג), שכתב שלא ברור מתי התחילות לבנות בית ראשון אם באייר 2928 או באייר 2929, אכן ודאי שהשנה הראשונה של ת"י שנה היתה שנת 2929.

[17] הכי מפורש בקרא, דכתיב [מלכים א' ו:א] "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל וגו' ויבן הבית לה' ", והיינו שהמקדש נבנה בשנת 480 ליציאת מצרים, הוצא מזה 40 שנה שהיו במדבר, הרי שיש בידך 850 שנה מאז שנכנסו לארץ עד שנבנה המקדש, הוסף לזה 410 שנה שעמד, הרי 850 שנה.

[18] ואליבא דרבנן שכל יובל הוא 50 שנה א"כ יש כאן שבע עשרה יובלות שלמים, ושנת החורבן היתה י"ד שנים קודם במוצאי שמיטה, וכמבואר בסוגיא לעיל. אולם לר' יהודה שס"ל שכל יובל הוא מ"ט שנים, א"כ כשנכפול 49 ב17 יעלה 833, והיינו ש17 שנים קודם נבואת יחזקאל אז היה תשלום היובל ה17, ובשנה השלישית ליובל ה18 - שהיא 14 שנה קודם נבואת יחזקאל, אז היה חורבן הבית. וא"כ היא שנה ג' לשמיטה, וזה ביאור קושית הגמ' "אי ר' יהודה - בראשונה לא משכחת לה במוצאי שביעית".

[19] רש"י בפירוש הראשון גרס "הנך תלת שנין דאגלינהו סנחריב וכו' לא קא חשיב להו", דהיינו שבאותם ג' שנים שצר עליהם סנחריב לא עלו בכלל החשבון של שמיטין ויובלות, ובזה מיושבת קושית הגמ', שהקשתה לר' יהודה שחרב המקדש "בתלתא בשבוע". ודחה רש"י פירוש זה בקושיות חמורות.

[20] ונמצא שבין תחלת גלות סנחריב עד שהחזירם ירמיהו עברו 97 שנה. והיא השנה ה18 ליאשיהו כמו שהאריך רש"י להוכיח, [והיינו שמונים גם את השנה 3285 שאז התחיל יאשיהו למלוך. ותוס' (ד"ה הנך - הראשון) שכתבו בשנת ה17 ליאשיהו, משום שהם לא מונים את שנת ה18 עצמה שבה חזרו, היות שהיא נמנית עם ה14 שנה שמלך על כולם יאשיהו וכלהלן]. ובשנת ה18 הזו התחילו שוב לקדש ולנהוג יובל, ואחר 36 שנה חרב הבית, ושפיר משכחת גם לר' יהודה שחרב הבית במוצאי שביעית, [דשנת ה35 ליובל היתה שנת שמיטה, ושנת ה36 שחרב בה, היא מוצאי שביעית].

[21] והיינו משנת 18 למלכותו עד שנת ל"א למלכותו - משך י"ד שנים [וזה כשמונים ג"כ לשנת ה18 עצמה]. ואחר 22 שנים של יהויקים וצדקיהו (שבסך הכל הם 36 שנה) חרב הבית וכנ"ל.

[22] ר' יהודה ס"ל ששנת יובל עולה לכאן ולכאן, וכיון שכן, גם אם לא נמנה יובלות אין מנין השמיטין משתבש, וכשגלו עשרת השבטים שלא היו כל יושביה עליה לא מנו יובלות בכלל. ולשיטתו כשהחזירם ירמיהו התחילו למנות מנין חדש של יובל, ולפי"ז לא משנה מתי התחילו למנות ליובלות בזמן שנכנסו לארץ, כיון שהפסיקו והתחילו למנות מחדש.

[23] לרבנן גם אם לא עושים ליובל, צריך למנות את היובל בשביל שמיטין, כיון שאין שנת החמשים מכלל שנות השמיטה. וגם כשגלו עשרת השבטים המשיכו למנות יובלות לקדש שמיטין, וא"כ כשחזרו היו צריכים להמשיך לאותו מנין, ושפיר מוכחת הברייתא שאם היה שנת יובל י"ד שנה אחר החורבן, ש"מ שהתחילו למנות יובלות רק אחר י"ד שנה משנכנסו וכנ"ל באורך.