[1] בכה"ג זו בני השניה גובים את כתובת אמן כאילו היא חוב, דכיון שלא ירש אותה אביהם - דהרי מת בחייה, הרי היא כגביית חוב. ופריעת חוב עצמה הוא המותר דינר ולכן "כתובה נעשית מותר לחברתה", אכן בכה"ג ששתיהן מתו בחייו וירש אותם הבעל, ובאים בני שתיהן לאחר מיתת הבעל לירש ואין כאן פריעת חוב, בזה אמרינן שדוקא אם יש מותר דינר אז מתקיים דין כתובת בנין דכרין, ומשום דלא מיתעקרא נחלה דאורייתא מהאי ביתא לגמרי, דהרי היא מתקיימת במותר דינר. אבל אם אין מותר דינר שלא מתקיימת נחלה דאורייתא כלל - אם יעשו דין כתובת בנין דכרין, בזה לא דנין כתובת בנין דכרין.

[2] כלומר בשעת מיתה היו הנכסים שוים הרבה והיה מותר דינר יתר על שתי הכתובות, ושוב קודם שחלקו נפסדו הנכסים ועכשיו אין מותר דינר. וכן להיפך "מועטין ונתרבו", כלומר שבשעת מיתה לא היה בנכסים מותר דינר על הנכסים, ושוב קודם שחלקו נתרבו הנכסים באופן שעתה יש מותר דינר. ויש לדון בשני מקרים אלו האם נקרא שיש כאן מותר דינר לענין כתובת בנין דכרין או לא.

[3] דכבר זכו בהם בני הכתובה הגדולה, ליטול מהנכסים את כתובת אמן הגדולה.

[4] ופירש רב נחמן את דבריו (לפירש"י והר"ח), דכשם שבמרובין ונתמעטו זכו בהם יורשים - דהיינו ששעת המיתה קובעת, וזכו בני כתובה הגדולה ליטול כתובת בנין דכרין שלהם. כך במועטים ונתמעטו, זכו בני הכתובה הקטנה בירושה שיחלוקו כולם בשוה.

[5] ומפרשים ד"כשם" וכו' הכוונה שגם במועטים ונתרבו זכו בני כתובה הגדולה ויש דין כתובת בנין דכרין.

[6] פי', אם הסכים הבע"ח לקחת את השדה או את הארמון בעד כל החוב (אפי' שבאמיתות הוא שוה רק חצי), ועתה כותבים ללוקח שטר שטרפו ממנו מה שקנה - כדי שיחזור איתו על המוכר, על איזה סכום כותבים את השטר, האם כמה שקיבל עליו הבע"ח, או כמה שבאמת זה שוה.

[7] למד זאת ממה שאמרו במשנה, שאם אמרו יורשי הכתובה הגדולה שלנו שוה נכסי אבינו יותר דינר ממה ששמו אותם בב"ד - אינם רשאים, וגם כאן אינו רשאי להעלות את המחיר של האפדנא יותר ממה שהיא שוה. וביארו התוס' (בד"ה מאי), דסברת רמי בר חמא היא כמ"ד שאפי' שיש כסף ללוקח הוא לא יכול לסלק את הבע"ח בכסף, אלא יכול הבע"ח לומר שהוא רוצה דוקא את השדה.