[1] פי', שאומר להקב"ה שהטובים יברכו אותך אבל לא הרשעים.

[2] ולמדנו מסמני הקטורת שצריך לצרף גם את הרשעים בתפלה להיות אגודה אחת, דעי"ז מרצה התפלה.

[3] כאילו אומר שמברך "לאלהים הטובים" ומשמע שיש אחר רע.

[4] פי', שנותן טעם למצות שנצטוינו עליהם כדי לרחם על הבריות, וזה לא נכון, כי המצות הם גזירת מלך עלינו. והטועה לחשוב שהם רחמים, במצוה שלא יבין את טעמה או שיחשוב שאינה של רחמים, יבוא לכפור בה.

[5] וחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.

[6] ואפי' אם לא כיוון בפעם הראשונה ולכן הוא חוזר פעם שניה, ג"כ משתקין אותו, ומשום שנוהג "חברותא כלפי שמיא" - לדבר בתחילה שלא מתכוון, וכשחוזר פעם שניה מראה שהדיבור הראשון שדיבר היה שלא במתכוון. ולמעשה אם לא כיוון בפסוק ראשון יקראנו שוב, אולם יקרא זאת בלחש.

[7] שמסביר את האיסורים בפרשת עריות בלשון כינוי, כגון מה שכתוב "לא תגלה ערות אביך", שאין הכוונה לערוה ממש, אלא הוא כינוי לקלון אביו. ומשתקין אותו כי זה שקר, וכוונת הפסוק היא כפשוטו לערוה ממש.

[8] שמפרש את הפסוק שכוונתו על הבא על ארמית ומוליד ממנה בן לע"ז. ומשתקין אותו בנזיפה, כי לפי פירושו הוא אומר שהבא על גויה חייב כרת או מיתת ב"ד בעדים והתראה, ובשוגג חייב חטאת, וזה לא נכון - דאין זה עונשו.

[9] היינו מה שנזכר בראשונה בתורה מעשה העגל. ושוב בסיפור אהרן למשה נקרא מעשה עגל השני.

[10] פי', שמא יחשבו שבין כה לא יצליחו לעמוד באזהרות אלו וסופן להענש, ויאמרו א"כ טוב שנהנה מן העולה הזה בכל רצוננו כי בין כה סופנו להענש.

[11] ר"א ס"ל שלא קוראים משום שחושש לכבוד ירושלים. ואילו חכמים סוברים שקוראים כיון שעי"ז יהיה לבני ירושלים שחטאו כפרה. ואותו אדם שקרא למעלה מר"א כדעת חכמים, ולא נהג כהוגן לנהוג במקומו של ר"א כדעת ר"א, לכך חשש ר"א שיש בו שמץ של פסול במשפחתו.

[12] שבלבל יצועי אביו, בזה שהעביר את מטתו מאהל בלהה אל אהל אמו.

[13] לפירש"י, שלא יאמרו שיש ממש בע"ז שהרי זרק אהרן גוש זהב לאש ויצא העגל. ולפירוש התוס' (בד"ה מעשה), משום שמעשה עגל השני כולל גם את הפסוק "לשמצה בקמיהם" ומשום כבודו של אהרן, דגנאי הוא ביותר שבמקום ציבור הפסוק מתייחס ליחיד שחטא.

[14] ומה שנזכר לעיל שמעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם, היינו המשך הפרשה, אבל לא את הפסוק הראשון ששם נזכר שם דוד.