[1] כן הגירסא לפנינו, וכן גורס רש"י שגם במעמדות היו מתפללים ברחוב. אכן התוס' (לעיל סוף כה: בד"ה בני) כתבו, שיש למחוק תיבת "מעמדות" כיון שלא היו עושים את המעמדות ברחוב אלא היו נכנסים לתוך בית הכנסת לעשות אותם.

[2] ר' יהודה אמר "אני לא שמעתי אלא מקום המקדש" - שאינו מטמא בנגעים, ומזה קשה על ר' שמואל בר נחמני שאמר שבתי כנסיות של כרכים אי אפשר למוכרם דכיון שרבים באים להם מבחוץ - חשיבי של רבים, וא"כ בתי כנסיות של ירושלים איך מטמאים בנגעים הרי ירושלים היא עיר של כרכים ובאים לה מבחוץ וצריך לחשוב את בתי כנסיותיה כבתי כנסיות של רבים שנתמעטו מטומאת נגעים - שאינם בכלל "ארץ אחוזתכם". ותירצה הגמ' אליבא דר' שמואל בר נחמני, דצריך לגרוס בדברי ר' יהודה "אני לא שמעתי אלא מקום מקודש", וא"כ בכלל זה כל בתי כנסיות ומדרשות שלא מטמאים.

[3] כיון שהקדושה שלו חלה על הדמים או על מה שהחליף בו, ממילא פוקעת הקדושה מהבית הכנסת או מהלבנים שהיו שלו.

[4] ואפי' למ"ד שהזמנה מילתא, הני מילי כגון האורג בגד למת - שאחר שנארג הבגד כבר הוא ראוי למת, אבל כאן הלבנים המוזמנות הם כהכנה להכנה וכמו שמזמין חוטים לאריג, שאפי' אחר שקנאם אינם ראוים עדיין ולא נתפס בהם הקדושה למה שהוזמנו.

[5] הוקשה לו וכי ע"י המתנה תפקע קדושתו, בתמיה. הרי אין על מה שתחול הקדושה.

[6] ס"ל דמתנה כמכר, דאילולא שנעשה נחת רוח לאנשי העיר לא היו נותנים במתנה, ועל הטובת הנאה הזו חלה קדושת בית הכנסת. אכן ע' ברמב"ן מה שתמה טובא בסוגיא זו. ומה שהאריך לבאר.

[7] כלומר, ואינה נחשבת כתשמיש קדושה עצמו שאסור לזורקו, אלא כתשמישי מצוה שהם נזרקים.

[8] אחר שראה שפעמים שמושיבים את הס"ת ישר על הבימה בלא מפה שמפסיקה, אמר שהם תשמיש קדושה ואסור לזורקם.

[9] אחר שראה שפעמים שמקפלים אותה ומניחת אותה תחת ס"ת, אמר שהם תשמיש קדושה ואסור לזורקם.

[10] ולא תאמר שמכיון שאינם עשויים לכבוד אלא רק לשמירה בעלמא לא מתקדשים, קמ"ל שכן.

[11] דינו של כלי עץ שאם הוא עשוי "לנחת" - דהיינו להיות קבוע במקום אחד ולא לזוז - אינו מקבל טומאה, וגם מועיל לחצוץ בפני הטומאה. אולם אם מטלטלין את הארון עם הספר תורה הוא מקבל טומאה ואינו חוצץ.

[12] כלומר, מי שלמד רק את ההלכות הכתובות במשניות, ולא למד את הגמ'.

[13] למען יעמוד ימים רבים, והביאה לזה הגמ' ראיה מהכתוב.