-------------------------------------------------

[1] ושני שרצים היינו מב' שמות, כגון חולד ועכבר. ואם פירשו משרצים שאינם שלמים, אז לא רק שאין מצטרף דם דשרץ אחד לבשר דשרץ אחר, אלא אפי' דם ודם או בשר ובשר אינם מצטרפים. (אבל מאותו שרץ אפי' בחסר מצטרף הבשר עם הדם).

[2] ולשיטתם גורסים בגמ': "ועודה בו", וכונת הגמ' שאין הדם מצטרף לבשר אלא בעודו תוך השרץ, אולם אם פירש מן השרץ הוא תלוי אם פירש משרץ חסר או משרץ שלם, דאם מחסר אינו מצטרף אפי' לבשרו, ואם משרץ שלם, מצטרף אפי' לבשר שרץ אחר.

[3] קאי לענין הצירוף הבשר עם הדם. אולם לענין צירוף דם עם דם או בשר עם בשר בכל ענין מצטרפים, והנידון לצרף בשר שרץ אחד עם דם משרץ שני.

[4] לרש"י הגמ' מביאה ראיה לחילוק בין פירש ממקצתו לפירש מכולו. ממה שיש להקשות לכאורה מהברייתא שאמרה: "איהל מקצתו טהור על כולו טמא", על ר' חנינא שאמר שהגיס ברביעית דם טהור - אף שודאי שתוך כדי הגסתו איהל על כולו. ועל כרחך החילוק דר' חנינא מיירי בבא ממקצת המת, ולכך אינו מטמא. [וצ"ע לפירוש זה, דלא מצינו שרביעית דם שבאה ממקצת המת שאינה מטמאת באהל].

[5] הנה גם לתוס' בפירושם הראשון ביאור הגמ' בתירוץ כרש"י, אכן קושית הגמ' היא שונה. דמקשה הגמ' דבברייתא מבואר שאם איהל על כולו כגון בידו - טמא, אף שהדם מפוזר בכמה מקומות קצת כאן וקצת כאן. ואילו ר' חנינא טיהר במגיס בקנה, ומשום שבלע הקנה מעט מן הרביעית ואין כאן רביעית שלמה, מ"מ סו"ס הוא מאהיל גם על הפחות מרביעית שנשארה בעין, וגם על מה שבלוע בקנה. אלא מוכח, שיש לחלק בין בא ממת שלם - שטמא, לבין הגיס ברביעית שמיירי שבא ממקצת מת. וכמו כן לגבי שרץ, דוקא אם בא מכל השרץ לא בעינן שיהיה הדם "עודה בו" - בשרץ. אבל אם בא ממקצת שרץ, לא מצטרף הדם לבשר אלא ב"עודה בו".

[6] לפירושו כל הראיה היא מהברייתא, וה"ק: דכמו שמצינו שיש חילוק לענין אהל בין אהיל על כולו - שטמא לאהיל על מקצתו שטהור, כך יש חילוק לענין נגיעה שאם נגע רק במקצת כגון שנגע בבשרו ולא בדמו (כשהוא מב' שרצים) אינו טמא. אבל אם נגע גם בבשר וגם בדם, הגם שהוא מב' שרצים - טמא. ומה שהביאה הגמ' לההיא דר' חנינא, פירש השר מקוצי, שלא תאמר שאהיל על מקצתו טהור מיירי שלא היה שם רביעית, אלא אפי' שהיה רביעית שלמה (כמו בההיא דר' חנינא), כיון שאהיל על מקצתו - טהור.

[7] ואמר ר' אלעזר דילפינן לשניהם ממקרא אחד: "לא יאכל כי קדש הוא" - כל שבקדש פסול, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ואם חסר לו מכזית פיגול ונותר משלימו או להיפך חייב. עוד הוסיף רש"י בשם רבו (ע' תוי"ט), שבאופן זה חייב בין אם התרו בו משום נותר ובין אם התרו בו משום פיגול חייב מלקות.

[8] דהיא רק טומאה דרבנן, ולא החמירו חכמים לגזור בו גם צירוף, שאין גוזרים גזירה לגזירה.

[9] והטעם דכיון שמי שגרם לשני להעשות טמא - הוא הראשון, ולכך הם שם אחד ומצטרפים.