-------------------------------------------------

[1] קדושת הגוף, היינו שקדוש בקדושת שתי הלחם. וקדושת דמים, היינו כשאר מעות של תרומת הלשכה שאפשר לשנותם לשאר קרבנות ציבור. וכמה נפק"מ בזה כדלהלן.

[2] ונחלקו אביי ורבא בביאור דבריו וכדלקמן בטבלא הבאה, אולם לכו"ע אינו ניתר לכהנים באכילה, אע"ג דס"ל לרבי דשחיטה מקדשה, מ"מ כיון שבא ממעות תרומת הלשכה ולא היתה זריקה לשמה המתירתו באכילה לכהנים - נשאר באיסורו.

[3] וכן היא גירסת הגמ' לפנינו, ופירש"י שלכו"ע יצא לחולין ע"י הפדיון [ומה דאמרינן דלמנחות אין פדיון, הוא דוקא כשקדשו בכלי], אלא שנחלקו אביי ורבא אליבא דרבי האם מקדשת השחיטה לשמה את הלחם בקדושה גמורה או לא. דלאביי אינה מקדשתו בקדושה גמורה ולכך לא תפיס את פדיונו להיות בקדושת הגוף של שתי הלחם, ויכול לשנות את המעות לשאר קרבנות ציבור. ורבא ס"ל דהוא קדוש גמור, וע"י שפודה יוצא הלחם לחולין והמעות נכנסות תחתיו בקדושת הגוף של שתי הלחם.

[4] תחילה הקשה רש"י על הל"ק, דאדרבא אם לרבא הוא קדוש בקדושת הגוף כ"ש שלא חל הפדיון בכלל, ולא יוצא הלחם לחולין ולא יחול קדושה על המעות - דאין פדיון לקדושת הגוף. ולכך פירש רש"י בלשון השני, דאליבא דרבא שס"ל דקדוש גמור ע"י השחיטה, א"כ הוי קדושת הגוף ולא מועיל לתפוס את המעות בקדושה כלל והם כחולין. ולאביי דאינו קדוש גמור, א"כ דינו כקדושת דמים שמועיל בה פדיון לענין לתפוס את הדמים כתרומת הלשכה. אמנם אין הלחם יוצא לחולין דהא קדישתיה שחיטה במקצת. [וללשון זו צריך להפוך את הגירסא בגמ', והכי גרסינן: לאביי תפיס פדיונו, לרבא לא תפיס פדיונו].

[5] פירוש, דבשלמא לרבא שאמר שהוא קדוש גמור אליבא דרבי, ולכך מהני לתפוס פדיונו להיות המעות כשתי הלחם ולצאת לחולין, ולראב"ש אינו קדוש בשחיטה ולכך לא מועיל לתפוס פדיונו, א"כ יש נפק"מ. אלא לאביי שגם לרבי אינו קדוש גמור לתפוס פדיונו להיות המעות כשתי הלחם, מה הנפק"מ ביניהם.

[6] פירוש, לרבי שהשחיטה מקדשת, א"כ אם נשחט לשמו ויצא, בזה פסול יוצא בקדשים ולא יכול עתה אפי' אם ירצה לזרוק לשמה. ולראב"ש שחיטה אינה מקדשת, אם יצא אין לו פסול יוצא בקדשים, ואם חזר וזרק לשמו כשר.

[7] פירוש, דבשלמא לרבא דס"ל שלרבי הוא קדוש גמור בקדושת הגוף, ולכך לא מהני בו פדיון כלל כדי קדושת הגוף, איכא נפק"מ בין רבי לראב"ש, דלרבי אינו בר פדיון ולראב"ש אינו קדוש גמור אלא כתרומת הלשכה לכך מהני ביה פדיון לתפוס את המעות כתרומת הלשכה. אלא לאביי דאמר שגם לרבי תפיס פדיונו כתרומת הלשכה [היות שאינו קדוש גמור בקדושת דמים] - מה נפק"מ.

[8] עי' רש"י ד"ה איכא בינייהו שפירש כאן נפק"מ לענין לשחוט עליו כבשים אחרים, והיינו נפק"מ שונה ממה שפירש בל"ק. אמנם כתב הרש"ש שיכול לפרש כאן את הנפק"מ כל"ק, ובל"ק את הנפק"מ כאן.

[9] ביאר רב ששת שכל מחלוקת ר"א ור"ע דלהלן היא רק אליבא דרבי, אולם לראב"ש דס"ל שאין שחיטה מקדשת את הלחם בלא זריקה א"כ הכל תלוי איפה נמצא הלחם בשעת הזריקה, דאם חזר לבפנים מועילה הזריקה בו, ואם זרק במחשבת פיגול של חוץ לזמנו גם הלחם מתפגל. ואם לא החזיר את הלחם וזרק את הדם, לא חל בו פיגול, כיון שזריקת הדם היא המקדשת את הלחם והוא היה בחוץ. אמנם אליבא דרבי דהשחיטה מקדשת - ואהני בו פסול יוצא - בשיטתו נחלקו ר"א ור"ע כדלהלן.

[10] דאיבעי ליה בכבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן, מה הדין הלחם באכילה. ואמרה הגמ' שהאיבעיא היא רק אליבא דר"ע דס"ל שפיגול בדם מהני ללחם דדנים ללחם כבשר, [אפי' באופן שלא היתה זריקה טובה, כגון שעדיין נשאר הלחם בחוץ בשעת זריקה, ועל זה פליג רב פפא לקמן], וא"כ י"ל שכמו שאם זרק שלא לשמה שמותר הבשר באכילה [דכל הזבחים שנזרק דמן שלא לשמן הם כשרים רק שלא עלו לבעלים לשם חובה], ה"ה שגם הלחם מותר באכילה. או שכל מה שאמרנו שהלחם כבשר, הוא רק לחומרא, לענין שאם מתפגל הבשר מתפגל גם הלחם, אבל לא לקולא להתירו באכילה. [אולם לר' אליעזר דס"ל שאין הלחם כבשר בדין פיגול, א"כ ודאי שלא יהיה בלחם את הקולא של הבשר שיש בזריקה שלא לשמה שמותר הבשר באכילה, אלא הלחם אסור].

[11] רב פפא ס"ל דלכו"ע אין זריקה פסולה מועלת, ואם היו בחוץ בשעת זריקה, לכו"ע לא מהני הזריקה [וכן אם זרק שלא לשמה ג"כ פשיטא שאין הלחם ניתר באכילה, דאין זריקה פסולה מועלת בלחם - דאין הלחם כבשר לכו"ע]. אלא מחלוקתם היא כשהחזיר את הלחם בשעת זריקה, דר"א ס"ל כרבי ששחיטה מועלת לקדש הלחם, וא"כ נפסל כבר ביוצא, וכיון שנפסל כבר ביוצא אין בו שוב פסול של פיגול. ור"ע ס"ל כראב"ש דאין שחיטה מקדשת לחם ולא היה כאן בכלל פסול יוצא, ואם זרק כשהכניס הלחם כבר בפנים שפיר חל בו פיגול.