[1] ובזה יישבו התוס' את הקושיא דאליבא דר' יוחנן "נזיק פזיח פזיח" הוא לשון אומות, א"כ למה נקטה המשנה דוקא ג' לשונות אלו ולא את שאר לשונות של אומות. ותירצו דבא לחדש דבלשונות אלו אם אמר באחד מהן חלה עליו נזירות גם אם אינו מתכוון, משום שדומים ללשון תורה יותר מלשונות אחרים, אולם בשאר לשונות אומות רק אם מכירם ומבינם ומתכוון בהם - אז מהני להיות נדר בנזירות.

[2] ואף שהוא לשון שבדו חכמים, מ"מ כיון שמתכוון לנדור בנזיר ויודע שלשון זו בדו חכמים לנדור בו, הוי קבלה גמורה כאילו אמר בלשון הכתוב בתורה.

[3] אבל לא מביא קרבן, דכיון דהוי לשון חכמים ולא לשון תורה - לא הוי נזיר מה"ת, ולכן אינו מביא קרבן כדי שלא יביא חולין בעזרה.

[4] וה"פ: דמתרצת הגמ' "אמרין אין בזמן שהנזיר עובר לפניו", כלומר אין ודאי שמואל סבירא ליה ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים, ובנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי - משום דהויין ידים מוכיחות, אבל אין נזיר עובר לפניו דלמא "אהא בתענית" קאמר, כלומר ולא הויין ידים מוכיחות.

[5] ולפ"ז התרצן מסכים עם המקשן שאמר "לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים", ועונה התרצן, דאה"נ דלעולם שמואל לא בעי ידים מוכיחות ובזמן שאין נזיר עובר לפניו לא מהני דלא הוי אפי' יד, אבל בנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דלמא אהא בתענית קאמר משום דיד מיהא הוי.

[6] _בלשון זו עדיין יש להסתפק דלמא "אהא בתענית" קאמר אפי' שתופס בשערו, ודוקא כשעובר נזיר לפניו אז משמע שכוונתו לנזירות כשאומר "אהא" - דרק אז משמע שאהא כזה.

[7] דכיון שאמר דיבור שלם "אהא נאה" אפי' היה נזיר עובר לפניו שפיר משמע אהא נאה בשאר מצות ואין משמעות יותר שמדובר על נזירות, ולכן צריך להעמיד דוקא בכה"ג שתופס בשערו, שאז משמע "אהא נאה" דקאי על השער והוא ענין נזירות.