[1] ס"ל ד"חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה" לטעון שגירש אותה בשקר, כיון שהוא יודע אם גירשה או לא, ואם בכל אופן אמרה שגירשה, ש"מ שבאמת כך היה. ולכך אפי' למשנה אחרונה שאינה נאמנת לומר "טמאה אני לך", י"ל דדוקא התם אינה נאמנת כיון שאין בעלה יודע אם זה אמת או לא להכחישה, ולכך מעיזה אפי' לשקר, אבל כאן שיודע אם גירשה או לא, לא היתה מעיזה לשקר בפניו.

[2] פי', דדוקא באומרת "טמאה אני לך" בזה סוברת המשנה ראשונה שנאמנת, דאם לא היה כן באמת, לא היתה מבזה את עצמה לומר שנאנסה, אבל לומר שגירשה שאין בזה ביזוי, יש לחוש שמא משקרת כיון שציער לה בעלה וכועסת עליו הרבה ולא רוצה לחיות עמו - ולכך מעיזה בו לומר שגירשה.

[3] פי', ולכך זה דומה לדין משנה ראשונה דנאנסתי שיש לה כיסופא ולכן נאמנת, אולם לגבי "אומרת גרשתני" שאין לה כיסופא, ס"ל לרבא שגם למשנה ראשונה אינה נאמנת.

[4] ולפיכך היא מעיזה פניה בו, ולכן למשנה אחרונה כשאומרת "השמים ביני ובינך" - אינה נאמנת, אולם ב"אומרת גרשתני" שיודעת שהוא יודע אם גירשה או לא, בזה ס"ל לרב המנונא דאם לא שכך הוא האמת - לא היתה מעיזה לשקר בפני בעלה, בדבר שהיא יודעת שהוא יודע את האמת.