[1] אמר רב יוסף שלענין הלכה הם לא חולקים (ובשניהם צריך מעת לעת), אלא רק לענין ביאור הברייתא.

[2] לענין לידע שבאו לה סימני נערות ויכולה או לחלוץ או להתייבם.

[3] והקשו התוס' (בד"ה בא), דא"כ דלא סמכינן על הסימן העליון למה הוזכר. ותירצו (לביאור המהר"ם): א) דלענין עונשין וקידושין מודה ר"מ דאפי' היכא דבדקו ולא נמצא התחתון - מהני העליון לחודיה, כיון דרוב פעמים התחתון אתי ברישא, ואמרינן דבא ונשר. ורק בחליצה דכתיב להדיא "איש" פליג ר"מ דצריך שיהיה הסימן התחתון לפנינו. ב) דבסתמא סמכינן על העליון כל שלא בדקנו, ורק אם בדקנו ולא מצאנו לא סומכים על התחתון אפי' לענין קידושין ועונשים. אולם סיים המהר"מ וכתב, שהעיקר שאין חילוק בין התירוצים, והכל תירוץ אחד.

[4] מבואר בגמ', דלפני הפרק הבדיקה היא שאם יש לה סימנים כבר עכשיו שהם שומא - ונכיר אותם גם לאחר זמן שנשארו בה, לא יחשבו לה סימנים, דאנו יודעים שאלו שומא הם. ולאחר הפרק, הבדיקה לענין שתוכל לחלוץ, דהגם דאיכא חזקה מעת שהגיעה לכלל שנותיה, מ"מ לא סמכינן על החזקה לענין חליצה אלא בצירוף בדיקת נשים, אולם גם בדיקת נשים בלבד לא היתה מספיקה בלי חזקה. ובתוך הפרק ס"ל לר' יהודה דדינה כלאחר הפרק - וחולצת, אכן מכיון שאין לה חזקה דרבא, לא סמכינן אבדיקת נשים אלא בעינן בדיקת אנשים.

[5] ס"ל לר"ש דתוך הפרק כלפני הפרק, ואפי' אם הביאה סימנים אינה חולצת. וכל הבדיקה היא כדי לידע שאם יש לה שערות עכשיו הם שומא ואם יהיו גם לאחר זמן לא יחשבו לה סימנים וכנ"ל - ולזה סגי לבדיקת נשים.