[1] כן כתבו התוס' בפשיטות, דכיון דלרבנן לא מקישים ריבים לנגעים, א"כ אין לפסול סומא אפי' בשתי עיניו. ולפ"ז המעשה בשכונתו של ר' יוחנן שהיה סומא דן, ולא אמר לו ר' יוחנן מידי, היה בסומא בב' עיניו. אולם לרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ועוד, סומא בשתי עיניו פסול מלדון, ואותו סומא שהיה בשכונתו של ר' יוחנן, היה סומא רק באחת מעיניו. [וע' בב"ח (חו"מ סימן ז' אות ד')].

[2] והוקשה לתוס' א"כ, מדוע אמרה משנתנו כל הכשר לדון כשר להעיד, הא אשה כשרה לדון - כמעשה דבורה, ואינה כשרה להעיד. ותירצו, דה"ק במתניתין: כל איש הכשר לדון כשר להעיד.

[3] כן הוא לפי התירוץ הראשון בתוס' דאיכא ב' מיני תבלין, אכן לפי התירוץ השני בתוס' בכל תבלין לא נוהג לא מעשר ולא טומאת אוכלין.

[4] ביארו התוס' (בד"ה וגידולו) שהכוונה ל"יונק" מן הארץ, דאל"כ גם כמהין ופטריות בכלל גידולו מן הארץ, דהא אם נדר מכל הגודל מן הארץ כמהין ופטריות בכלל.

[5] אכן אין חיובם אלא מדרבנן, דמה"ת אינו נוהג מעשר אלא בדגן תירוש ויצהר. וביארו התוס' (בד"ה למעוטי), דהגם שגזרו חכמים שינהג בהם מעשר לא גזרו על פאה, כיון שיש בזה הפסד לעניים אם יתקנו פאה לתאנה שאינה מתבשלת בזמן אחד, שכל פעם יבואו לבדוק אם נתן פאה. וכן ירק אינו שווה אלא מעט, ואם ימתינו מתי יגמור בעה"ב לקיטתו - יפסידו יותר.

[6] מלבד שומים ובצלים שהם ירק אבל הם מתקיימים, ולפיכך יש בהם פאה. אלא שנחלקו רבנן ור' יוסי כשיש ערוגות שומים ובצלים בין ערוגות של ירקות, דר' יוסי ס"ל שצריך לתת פאה מכל ערוגה וערוגה, ורבנן ס"ל שנותן פאה אחת על כל השדה.

[7] בפירוש הראשון כתבו התוס' (בד"ה תרנגולתא), דיש חילוק בין הזכר לנקבה, דהזכר טמא הגם שנולד לתרנגולת נקבה טהורה, ומשום שבאפרוחים ל"ש הכלל "כל היוצא מן הטהור טהור", כיון שהוא יוצא מהביצה והאפרוח חשוב גדל מן הארץ. וכן להיפך אין הנקבה טמאה משום זה וזה גורם אסור (לחד מ"ד) דהגם שהאב טמא, מ"מ האפרוח בא מן הביצה שחשובה שגדלה מן הארץ. אולם בפירוש השני נקטו כפשטות, שיש מין שנקרא תרנגולא דאגמא ובין הזכרים ובין הנקבות שלו טמאים, ויש מין שנקרא תרנגולתא דאגמא ובין הזכרים ובין הנקבות שלו טהורים.

[8] בכרך הטעם שאינו מטמא משום דגיתו מאסתו, ובכפר גם בלא זה אליבא דרבנן צריך דוקא מחשבה לאכילת אדם כדי שיקבל טומאה, דבלא מחשבה כיון שאין הדרך בכפרים לאוכלם לא מקבל טומאה לרבנן. אכן לר' יוחנן ב"נ גם בכפרים לא צריך מחשבה. וביארו התוס' (בד"ה אלא), דהא דאמר בגמ' "ומי איכא למ"ד דלא בעיא מחשבה [בכפרים]" - היינו לרבנן, ומקשה, שאם מיירי בכפרים לרבנן גם בלא נפל לגת צריך מחשבה.

[9] אכן כל זה לרבנן, אבל לריב"נ מבואר בתוס' (בד"ה אלא), שלא צריכה מחשבה.

[10] הוכיחו התוס' דלא גרסינן לגבי כפרים חלב, דממ"נ אי מיירי בחלב בהמה טהורה שצריך מחשבה בכפרים משום שאינם רגילים לאוכלו, א"כ גם צריך הכשר - דהרי אין סופו לטמא טומאה חמורה. ואפי' בדם שחיטה אינו מוכשר, דהא אמרת דבעי מחשבה - ואין עליו שם אוכל שיוכשר בדם שחיטה. ואי מיירי בחלב בהמה טמאה (לומר בכפרים שצריך מחשבה ואין צריך הכשר - דמטמאת טומאה חמורה), בזה פשיטא דבעינן עכ"פ מחשבה, דלא גרע מבשרה דצריך מחשבה אפי' בכרכים דאין דרך לאוכלה.