[1] מי חטאת בעלמא מטמאים כאב הטומאה, אולם זה דוקא כשהם ראוים, ואילו כאן ששתתה פרה מהמים שבטל שמם מהם דנפסלים בהיסח הדעת (תוס'), בטל כחם מלטמא עוד טומאה חמורה כמי חטאת. אלא שמטמאים טומאה קלה, דכשבטל מהם שם מי חטאת נגעו הם בעצמם, ולכך המים שבמעיה טמאים טומאת מגע מי חטאת - ומטמא מה"ת טומאה קלה לאוכלים ומשקים.

[2] והיינו כהסברא דר' יהודה חזר בו רק ממה שאמר בתחילה שטומאת משקים גם לטמא כלים היא מה"ת, אבל מודה הוא לר' יוסי ור"ש שטומאת משקים לטמא אוכלים היא מה"ת, וכיון שיש כאן טומאה מה"ת לכן הם מטמאים את בשרה. אכן טומאה דרבנן לא שייכת כאן, דכיון שהוא מילתא דלא שכיחא שתשתה פרה מי חטאת, ולא גזרו בה רבנן.

[3] בתירוץ הראשון נדחקה הגמ' לומר דכל המשנה כר' יהודה "וחסורי מחסרא" וכו', אולם לתירוץ דרב אשי י"ל כפשטות לשון המשנה שנחלקו בזה ת"ק ור' יהודה.

[4] כלומר, דאף שסובר ר' יהודה כר' יוסי וכר"ש שמשקים מטמאים אוכלים מה"ת, מ"מ כאן אינם מטמאים את בשרה משום שהם נחשבים משקים סרוחים.

[5] בעצם טומאת משקה אם טמא טומאת עצמו מה"ת והאם יכול לטמא אחרים, נשנתה ברייתא לעיל (דף טז.) ע"ש ובטבלאות, וכאן נוסיף עוד פירוט המבואר בסוגיין.

[6] והטעם, דלא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה.

[7] בסוגיין הובאה דעת ר"ע שדרש מקרא (ויקרא יא:לד) "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" - דמזה שלא כתוב "טמא" אלא "יטמא", משמע שמטמא אחרים, ומכאן למדנו שמטמאים משקים אוכלים.

[8] וילפינן לה מק"ו, ומה כלי שמטמא משקין אינו מטמא כלי אחר, משקין שבאו מחמת כלי (דזה נידון הפסוק - במשקין שבאו מחמת כלי חרס) - אינו דין שלא יטמאו את הכלי. ומשקין הבאים מחמת שרץ, כיון שלא כתיבי, אלא ילפינן להו רק מק"ו אם משקים מחמת כלי מטמאים כ"ש שמחמת שרץ, אמרינן "דיו" ואין מטמאים משקים הבאים מחמת שרץ יותר ממשקים הבאים מחמת כלי. (אכן ע' לעיל דף יז: בדעת ר' יהודה שבתחילה סבר שמשקים מטמאים כלי מה"ת, ושוב חזר בו).

[9] דרש מקרא (ויקרא יא:לד) "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" - דמזה שלא כתוב "טמא" אלא "יטמא", משמע שמטמא אחרים, ומכאן למדנו שמטמאים אוכלים משקים.

[10] דלא מצינו אוכל עושה טומאה בכיוצא בו.

[11] ק"ו, משקים שמטמאים אוכל אינם מטמאים כלי, אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי.

[12] כתיב (ויקרא יא:לג) "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא" ומזה ילפינן שמטמא בין אוכלים ובין משקים. [אכן מאן דס"ל לעיל (דף טז.) שאין טומאת משקים מה"ת, מפרש שמיירי על הכשר]. ולענין לטמא כלי, אין כלי שנטמא בולד הטומאה מטמא כלי, אולם אם טמא בטומאת אב כגון שנגע במת - אז מטמא. אכן כלי חרס אף שנגע במת אינו טמא אלא ראשון, וכן אוכלים שנגעו במת דינם כן.

[13] ויליף לה מקרא, דכתיב (ויקרא יא:לג) "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא", היינו מה שבתוכו "יטמא" ומזה שלא כתוב "טמא" אלא "יטמא", משמע שמה שבתוכו מטמא אחרים. ומה שבתוך כלי חרס טומאתו רק שני לטומאה, היות שהשרץ טימא לכלי ועשהו ראשון, והכלי מטמא את האוכלים. וכיון שאמר עליהם "יטמא" ש"מ שמטמאים אחרים - ושני עושה שלישי.

[14] חכמים חולקים על דרשת יִטְמָא - יְטַמֵא, וס"ל ששני בחולין אינו מטמא. וגם ר' יוסי הכי ס"ל, ומה שאמר לעיל (דף טז.) דמשמקים מקבלים טומאה ומטמאים אחרים ודריש לה מקרא (ויקרא יא:לד) "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא" - ודרשינן יִטְמָא - יְטַמֵא, אמר זאת בשיטת ר"ע רבו, ואיהו לא ס"ל.

[15] אכן אין הם לומדים זאת מקרא, אלא מק"ו, דמה טבול יום דמותר בחולין אסור בתרומה, שני שפסול בחולין אינו דין שיעשה שלישי בתרומה. - רש"י (ד"ה שלישי שפסול בתרומה). [ולא אמרינן דיו, שיהיה דינו כחולין שאינו עושה שלישי, דא"כ מיפריך ק"ו].

[16] וילפינן לה מקרא דכתיב (ויקרא ז:יט) "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", "בכל טמא" כולל גם שני לטומאה, ואמר שלא יאכל, ומכאן אנחנו יודעים לשליש בקודש מה"ת.

[17] ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקודש, שלישי שפסול בתרומה - אינו דין שיעשה רביעי בקודש. [ואין לומר דיו, שיהיה דינו כתרומה, ומה תרומה אינו עושה יותר משלישי גם כאן לא יעשה יותר משלישי. כיון ששלישי בקודש לא צריך ללמוד זאת מק"ו כי ידעינן ליה מקרא ד"והבשר" וגו', כנ"ל. וא"כ על כרחך שהק"ו בא ללמד לרביעי, היות דהיכא דמיפריך ק"ו לא אמרינן דיו].

[18] לר' עקיבא כיון שמצאנו שלישי טמא בחולין א"כ הפסוק ד"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" - מרבה "בכל טמא" גם שלישי, ומזה למדנו שעושה רביעי.