[1] בתחילה סבר אביי שכיון שבשעת החריכה יוצאים משקים מן הגרעינים - וכשמגיעים משקים אלו על הגרעינים אחרים הם מחמיצים אותם, ושעל כן צריך לחרוך כל חטה בפני עצמה. ושוב חזר בו, וסבר שכל שהולכים ונופלים המשקים כדרכן הם לא מחמיצים ומותר.

[2] שעי"ז המשקים הנפלטים בשעת הקליה יוצאים החוצה ולא חוזרים חזרה אל תוך הכלי, דכל שפיו נוטה כלפי מעלה המשקים חוזרים ומחמיצים.

[3] והחילוק בין חטים לשעורים הוא, דחטים הם קשות ואינם מחמיצות מחמת הלתיתה כמו השעורים.

[4] ומה שהברייתא הזכירה דוקא שעורים, הוא לחדש שאפי' שעורים אסור, אבל חטים ודאי אסור מכיון שיש להם סדק שנכנסים בו המים, וגורם להם להחמיץ.

[5] ר' יוסי בברייתא נותן עצה למי שרואה שחטיו מתנפחות מחמת הלתיתה וחושש שמא יתבקעו ויאסרו, לצמות אותם בחומץ - שעי"ז לא יתבקעו. אכן שמואל ס"ל שאין הלכה כר' יוסי - ואין החומץ עוזר לזה, ופירש הר"ן, דאף שלא יתבקעו מ"מ הם יחמיצו מבפנים.

[6] היכא שניכרים הכלאים אין לחוש שמא יעשה ממנו טלאי לבגדו, כין שניכרים הכלאים.

[7] אם אין בתבשיל חומץ לכו"ע אסור לערב בו קמח, דעד שיתבשל הקמח הוא כבר יחמיץ, והנידון האם החומץ גורם לבשל את הקמח במהירות קודם שיחמיץ. (מסוגית הגמ' נראה שאין הנידון כאן קשור למה שאמר ר' יוסי בעמוד הקודם שחומץ מועיל לצמות את החטים - ושפסק שמואל שאין הלכה כדבריו, דכאן לא מיירי על מה שהחומץ יכול לצמות חטים שלמות, אלא מיירי מה שהחומץ ממהר את בישול הקמח בתבשיל קודם שיחמיץ. אכן ע' בתוס' לקמן דף מא. ד"ה מאי).

[8] מצאנו ששיטת ר' יהודה גבי שבת, שאסור משחשיכה לתת לתבשיל שיש בו חומץ וציר הנמצא בכלי ראשון שהועבר מעל האש תבלין, מחמת שהחומץ שנמצא בתבשיל מבשל את התבלין, וחזינן שאפי' חומץ שמעורב בתוך תבשיל יש לו כח לבשל, וה"ה כאן יש לו כח לבשל את הקמח. ולא צריך דוקא באופן שיתן את החומץ (כשהוא לבדו) על הקמח.

[9] רב אשי לקמן (דף מא.) אמר דמסתבר כרב כהנא מדברי שמואל, ונדחו דבריו.

[10] כתבו התוס' (שם בד"ה מדאמר) שכן הוא ג"כ סברת עולא, דמזה שאסר עולא רק משום הרחקה ש"מ שפליג על רב כהנא, דלרב כהנא לדברי הכל בחרוסת ישרף מיד ולא רק משום הרחקה.