[1] דכיון שהמקפה היא העיקר וטבול יום פוסל תרומה במגעו - לכך פסל כל המקפה, ולא מועיל השום והשמן של חולין להפסיק בין חלקי המקפה לומר שלא יהיה טמא אלא מקום מגעו.

[2] פי', דלא נחשב שנגע בכולם - ולכן פוסל מקום מגעו בלבד. והקשתה הגמ' מדוע במקום מגעו עצמו פסל, הרי לכאורה מה"ת בטלו השום והשמן של תרומה למקפה שהיא חולין (דס"ד דכל דימוע איסורו רק מדרבנן), וכיון שבטל - נחשב שהטבול יום נגע בחולין ולא פסלם. ותירצה הגמ', דדימוע אסור מה"ת - ואינו בטל.

[3] רש"י פירש שהטעם שלא נחשב איסורו לעולם, משום שאחר ג' שנים מותרים פירות הערלה. והקשו תוס' (בד"ה והוא), דמה שמותר הוא האילן, אבל הפירות עצמם שגדלו תוך הג' שנים אין להם היתר לעולם. ור"ת פירש שהכוונה לפירות שנה הרביעית שלהם יש היתר בפדיון.

[4] פי', אם אכל כזית מהיתר ומהאיסור אפי' שהם אינם מעורבים מצטרפים לחייב אותו במלקות. ודין טעם כעיקר הוא שנתערב האיסור בהיתר, ונתן האיסור טעם בהיתר. ונמצא ש"היתר מצטרף לאיסור" הוא חידוש יותר מדין "טעם כעיקר".

[5] דהיינו בשר שנתבשל בחלב - שהבשר הוא בעין רק שבלע טעם החלב.

[6] דהיינו קדירה שבישל בה עכו"ם, כשחוזר הישראל ומבשל בה הקדרה מגעלת ופולטת את בליעתה לתוך התבשיל של הישראל, והנה גיעולי עכו"ם הוא רק טעם בעלמא ובכל אופן אסור, וה"ה כל דבר.

[7] חכמים ס"ל שכל מאכל איך שהוא נבלע בדופני הכלי הוא נפגם מעט - והיה ראוי מן הדין להתירו, ומזה שחידשה תורה גבי כלי מדין שגם הכלים נאסרו מחמת גיעולם, ש"מ שאין חילוק בין נותן טעם לפגם מעט או הרבה והכל אסור. [אכן אי אפשר ללמוד משם לכל התורה, דשאני גיעולי עכו"ם דחידוש הוא וכנ"ל].

[8] ר"ע ס"ל דכל קדירה בת יומא אינה פוגמת, וכיון שאין כאן טעם לפגם פשיטא שאסור וילפינן מינה לכל התורה דטעם כעיקר, וגיעולי עכו"ם לא הוו חידוש ושפיר אפשר ללמוד משם לכל התורה.

[9] ר"מ ס"ל כרבנן בדין, אולם חולק עליהם בטעם, דלעיל נתבאר דרבנן ס"ל שהוא חידוש בגיעולי עכו"ם ולכן אי אפשר ללמוד משם לכל התורה, ואילו ר"מ ס"ל דאינו חידוש בגיעולי עכו"ם משום שגם נותן טעם לפגם אסור.