[1] ר"ע ס"ל ששני הפסוקים באו ללמד על דין היתר מצטרף לאיסור (דטעם כעיקר יליף בכל התורה מדין גיעולי עכו"ם), וכיון שכן הוו להו ב' כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים, דאף שהוצרך הכתוב לכתוב בנזיר משום שלא יכול ללומדו מחטאת - דחולין מקדשים לא ילפינן, מ"מ לכתוב רחמנא רק בנזיר והיינו לומדים ממנו את החטאת, ומזה שכתב בשניהם ש"מ שלא ילפינן מנייהו לכל התורה וכדין ב' כתובים.

[2] חכמים ס"ל דרק בחטאת אמרינן היתר מצטרף לאיסור, ולא לומדים חולין מקדשים. ומנזיר לומדים לטעם כעיקר ומשם לומדים לכל התורה - דהא אין כאן ב' כתובים. [אכן התוס' (בד"ה ורבנן) הביאו מהסוגיא בנזיר (דף לז:) דרבנן ס"ל דשני הפסוקים איירי לענין טעם כעיקר, ואיכא צריכותא בנייהו, דאי כתב רק בחטאת לא יליף נזיר ממנה דחולין מקדשים לא ילפינן ואי כתב רק גבי נזיר לא ילפינן חטאת מינה, דשאני איסורי נזיר דחמירי דאפי' חרצן אסור לו].

[3] פי', שנתן את הבצדק בתחתית הקדרה במקום שנותן את המים (ושם נקרא "מקום העשוי לחזק"), ובמקום זה הוא מבטל את החמץ לגמרי, ולכך יש סברא שאפי' יותר מכזית ג"כ לא יהיה חייב לבער (היכא שהוא מכוסה), כיון שהוא בטל באותו המקום.

[4] פי', במשנה איתא ברישא: "בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואמרו בגמ' בלישנא קמא לא שנו אלא במקום שאין עשוי לחזק (-להחזיק מים) - שאז צריך לבער ביותר מכזית, אבל במקום שעשוי לחזק אינו חייב לבער אפי' בכזית, ובפחות מכזית בכל ענין אין צריך לבער.

[5] פי', בסיפא דמתניתין איתא "ואם לאו בטל במיעוטו" כלומר שאם אין כזית במקום אחד אין צריך לבער, ועל זה אמרה הגמ' בלישנא בתרא דלא שנו אלא במקום העשוי לחזק שאז אין צריך לבער בפחות מכזית אבל במקום שאין עשוי לחזק אפי' בפחות מכזית צריך לבער, ומזה יש לדייק שביותר מכזית בכל ענין צריך לבער.

[6] ולמד רב יוסף שמחלוקתם היא המחלוקת של שני הלישנות והשני הברייתות דלעיל, שנחלקו מה הדין בביטל כזית שאור בסדקי עריבה במקום שעשוי לחזק - דהיינו שאינו ראוי לאכילה, שלת"ק גם בכה"ג צריך לבער ולרשב"א אין צריך לבער. [אכן אביי הקשה לו דאף שיש ללמוד משם לענין כזית במקום העשוי לחזק, אבל אין ללמוד משם את הדין גבי פחות מכזית היכא שאינו עשוי לחזק - דהיינו היכא שהוא ראוי עוד לאכילה, שגם בזה נחלקו הלשונות והברייתות דלעיל אם צריך לבער. ולכן מפרש אביי את המחלוקת באופן אחר].

[7] וביאר רב אשי שמקום זה הוא אפי' ב"שיפתא דאגנא" - דהיינו בשפת העריבה, ולא רק ב"גבא דאגנא" - הצד החיצוני של העריבה, דאע"ג שי"ל שפעמים שהבצק טופח ומגיע עד לשם וס"ד שגם במקום הזה הוא נותן את הבצק כדי לחזק, קמ"ל שלא, ושם לכו"ע הדין הוא שאפי' פחות מכזית צריך לבער.

[8] אביי מתרץ שאין מחלוקת לדינא בין הברייתות, רק מה שהברייתא הראשונה קוראת למקום לישה - דהיינו גם מקום הדפנות - מקום שאין ראוי להחזיק מים, הברייתא השניה קוראת לזה מקום הראוי להחזיק מים. אבל בדין שניהם סוברים אותו דבר שבמקום לישה - בדפנות - אם יש כזית צריך לבער ואם אין כזית אין צריך לבער, ובשולי הקדרה בין אם יש כזית ובין אם אין כזית אין צריך לבער. וזה שאמרה הברייתא הראשונה, דבמקום שעשוי לחזק - דהיינו השולים - בין אם יש כזית ובין אם לא אין צריך לבער, ובמקום שאין עשוי לחזק - דהיינו הדפנות - אם יש כזית צריך לבער ואם לאו לא צריך. והברייתא השניה אמרה דבמקום שעשוי לחזק - דהיינו הדפנות (לשיטתה) - אם יש כזית צריך לבער ואם לאו אין צריך, ומקום שאין עשוי לחזק - דהיינו שפה העליונה - בין אם יש כזית ובין אם לא צריך לבער. [וכל זה לפירש"י, אכן התוס' (בעמוד א' בד"ה כאן) פירשו בענין אחר].

[9] וה"ה שיש להסתפק בזה בבית ואכסדרא או בשני בתים זה לפנים מזה. ורש"י פירש איבעיות אלו בדרך את"ל, כלומר את"ל דבבית ועלייה לא חיישינן, מ"מ בבית ואכסדרה שדרך האכסדרה נכנסים לבית יש לחוש יותר שמא כשיכנסם יפלו אחד על השני ויהיה במקום אחד. וע' ברש"י המשך הדברים.

[10] כלומר אפי' אליבא דר' יוסי דס"ל לעיל (דף יד.) שלא נשרפת תרומה טהורה עם הטמאה בפסח, מ"מ כאן שכבר נפסלה מאכילת אדם כן נשרפת, אולם לענין טומאת אוכלים כל שלא נפסלה מאכילת אדם כן נטמאת.

[11] ומבואר בסוגיא דאפי' שנתן לתוכם עורות שלכאורה הוא מבטל את החמץ מתורת אכילה - בכל אופן הדין הוא שצריך לבער אם הוא קודם ג' ימים לפסח.