[1] פי', שגם בציבור ישנם דיני טומאה, אלא שהיות וצריך לבוא הקרבן - הוא בא אף בטומאה ונדחה דין טומאה מפניו, אבל יש לנו להשתדל כמה שיותר שלא יעשה בטומאה. ולמ"ד טומאה הותרה בציבור, פירושו, שאין דיני טומאה בציבור, ואף שיש טומאה עושים כאילו הוא טהור.

[2] כן פירש"י (בד"ה דחויה), וז"ל: אע"ג דאכשרה רחמנא למיתי בטומאה - לא היתר גמור הוא אלא היכא דלא משכחי טהורין.

[3] דכיון שהיתר גמור הוא מה שנעשה בטומאה, לא צריך ציץ שירצה. אבל אם הטומאה רק דחויה - הרי שבא באיסור טומאה וצריך עליו ריצוי ציץ.

[4] והנה הניחו בני הישיבה שתי הנחות, אחת דמשנתנו סוברת שטומאה דחויה בציבור וצריך ריצוי ציץ על הקרבת קרבנות ציבור בטומאה, ועוד הניחו שמשנתנו סוברת שאין הציץ מרצה על אכילות דהיינו על הבשר. ומתוך כך אמרה הגמ' "נימא מתניתין דלא כר' יהושע" - דהא ר' יהושע ס"ל שאי אפשר לזרוק את הדם אם אין בשר, וכאן אם אין הציץ מרצה על הבשר, הרי שאין הדם מרצה עליו ולא יוכל לזרוק את הדם, ומשנתנו שאמרה שכן זורק את הדם וסוברת כשתי ההנחות הנ"ל האי דלא כר' יהושע.

[5] ר' יהושע דורש מדכתיב (דברים יב:כז) "ועשית עולותיך הבשר והדם" - הוקש בשר לדם לומר שאם נפסל הדם מלהזרק גם הבשר אינו נקטר וכן להיפך, דתלוים אחד בשני.

[6] ר' אליעזר דורש מדכתיב (שם) "ודם זבחיך ישפך" - שזורק את הדם בכל מצב, אפי' אם נפסל הבשר. ור' יהושע עונה לו מסוף הפסוק שאומר "והבשר תאכל" - שמשמע שדוקא אם הבשר ראוי להאכל אז יזרוק את הדם.