[1] דכך פירש בסוגיא דאם סומך על דבר שבידו לעשות, הרי שלא גמר בדעתו להקנות לו כלום היות שבטוח שיעשה. וכמו שביאר ר"י את שיטתו באורך.

[2] ר"ת הוכיח מסוגיא דב"מ דדבר שאין בידו לעשות הוי טפי אסמכתא, ואדרבה דבר שבידו לעשות לא הוי אסמכתא.

[3] דהוא רק משלם את הפסד, כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא (אולם לפי הט"ס שברש"י דלעיל גם כאן הוי אסמכתא).

[4] והיינו כדוגמת המקבל זוזי מחבריה לקנות לו יין בזולשפט, דאף שלכאורה נראה הדבר שבידו לעשותו, מ"מ הוי אסמכתא היות שהוא סומך שימכרו לו, ובאמת יתכן שלא ירצו למכור לו, ולכך דומה לאסמכתא ואפי' בלא גזים.

[5] וזה טעמו של רב ששת בסוגיין גבי משחק בקוביא דלא הוי אסמכתא. אלא שכתבו תוס' בסוף דבריהם דדוקא אם היו המעות מונחין על גבי הדף, אולם אם משחקים באמנה אפי' אם הקנו לא מועיל והוי אסמכתא.

[6] כן חידש ר"ת בתוס', ובסברא זו לכאורה לא חולקים עליו.

[7] אמנם לרש"י תלוי בשאר דיני האסמכתא אם הוי בידו או לא.

[8] ס"ל דהיות שביוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל רק מפני דרכי שלום, ולא גזל גמור דלא זכה בהן בעל השובך, לכך אינו פסול.

[9] ס"ל שגם העובר על דרכי שלום יש לפסולו מלדון ולהעיד.