[1] כן הגירסא לפנינו: "אמר אביי ברה"י דכו"ע לא פליג כדרב חסדא" - דלא בעינן מקום ד' על ד', ואם זרק מרה"ר לשם חייב, בין לרבי ובין לרבנן.

[2] פי', נחלקו רבי ורבנן היכא שנח על הנוף הנמצא ברה"ר - האם שדינן לו בתר עיקר (דהיינו אחר הגזע שיש בו ד' על ד') לחושבו כאילו יש גם בנוף מקום ד' - אף שאין בו, או לא שדינן. לרבי שדינן - ולכן חייב הזורק מרה"ר כשנח על הנוף. ולרבנן לא שדינן - אלא דנים אותו כפי המקום שנמצא שם. ונחלקו האחרונים (ע' מהרש"ל, מהרש"א ורע"א ועוד), האם טעם הפטור משום שאין כאן מקום ד', או שטעם הפטור משום שהוא זורק מרה"ר לרה"ר. [ונפ"מ אם זרק יותר מד' אמות ברה"ר האם חייב לרבנן].

[3] לפירוש זה לא גרסינן תיבות "ברה"י דכו"ע לא פליגי כדרב חסדא אלא", וכן מוכח מהדבור המתחיל של התוס' שלא גרסו לזה. והכי גרסינן: "אמר אביי הכא באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר וכו', וס"ל לפירוש והגירסא הזו, שרבי וחכמים חולקים על רב חסדא - וסוברים דבעינן ברה"י מקום ד' דוקא.

[4] ומיירי בזרק ד' אמות ברה"ר ונח על נוף העץ הנמצא ברה"ר, ולא כפירוש הא' שמחלוקת כאן בדין הכנסה מרה"ר לרה"י, אלא המחלוקת בדין המעביד ד' אמות ברה"ר. וה"פ: בין לרבי ובין לרבנן אנחנו מחשיבים לנוף רה"ר - ולענין זה לכו"ע לא שדינן לנוף בתר עיקרו, ולכן אם היה בנוף מקום ד' לכו"ע חייב, אמנם הכא מיירי שאין בנוף מקום ד' - ובזה נחלקו, דלרבי מהני מה שיש מקום ד' בגזע (אף שנמצא הגזע ברה"י) להחשיב את הנוף כמקום ד', ולרבנן לא מהני, וכיון שאין בו מקום ד' - אין כאן הנחה ופטור.

[5] והוא כמין סל גדול העשוי מנצרים שיש לו תחתית סגורה, ופתוח מלמעלה להכניס בו דברים.

[6] פירש"י דלאו דוקא נקט אביי ששה, דהעיקר הוא שיש אפשרות לרבע בתוך העיגול שלה ד' על ד' טפחים, וא"כ כבר בחמש טפחים וג' חומשים שיש בקוטר עיגול הכוורת אפשר להוציא מרובע של ד' טפחים. אלא שאביי לא דק ונקט ששה לחומרא - ולומר שרק אז הוא פטור, אבל אה"נ שלענין להביא קרבן אינו מביא אם היא רחבה יותר מחמש טפחים וג' חומשין. אכן התוס' (בד"ה רחבה) חולקים, וס"ל שבדוקא נקט אביי ו', והכוונה לכלול גם דופני הכוורת, שבכל דופן יש בה חומש טפח, ובסך הכל כשמודד הכוורת מבחוץ הוא ו' טפחים.

[7] פירש"י משום דחשובה רשות בפני עצמה, ובמשכן לא היו מוציאים רשויות. אכן התוס' (בד"ה רחבה הב') פירשו, דכיון שהיא עצמה רשות היחיד - בכל מקום שזורקה היא רה"י, והרי הוא כמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר דפטור דלא ילפינן זורק ממושיט. ואפי' לר"ע שאמר קלוטה כמי שהונחה - ומחייב, כאן בכל מקום שתנוח היא רה"י ויש לפטור. אלא שהוקשה לתוס' שמצינו שסבר אביי שהיכא שלא היה מחיצות מעיקרא - חשוב שנח ברה"ר. וביארו התוס', דטעם אביי דלא חשיב לא עקירה ולא הנחה היכא שבאו העקירה וההנחה והמחיצה ביחד.

[8] ולא משנה כמה היא רחבה, ד"אי אפשר לקרומיות של קנה (-מהשתי) שלא יעלו למעלה מעשרה" - פי', הקנים של השתי על כרחך גבוהים מעט מן קני הערב, ואם יש בכוורת עשרה, ודאי שקנה השתי עולים למעלה מעשרה. וא"כ נמצא שלא נכנסה ולא נחה כולה ברה"ר ועדיין מקצתה במקום פטור - ולא הוי הנחה לחיובי. אכן אביי חולק וס"ל שלא חשובים הקרומיות האלו למשוך את הכוורת אחריהם ולהקרא שעדיין לא יצאה ממקום פטור.

[9] והטעם, דגם אם נאמר לבוד, דהיינו כשתגיע הכוורת סמוך לרה"ר משהו תוך הג' טפחים, נאמר דין לבוד ויחשב כאילו יש כאן מחיצה י' טפחים, מ"מ אכתי אין לנו אלא י' טפחים ולא יותר וכולה נמצאת ברה"ר. ומפרש רש"י דמיירי באין רחבה ו', דאם היא רחבה ו' - יש בה ד' על ד' והרי היא רה"י, ויהיה פטור הגם שנמצאת כולה בתוך רה"ר, דסוף סוף הוא זרק רשות ואין לחייבו על זה. אכן ריב"א בתוס' (בד"ה כפאה) מפרש, שכן רחבה ו' טפחים (ורק באופן זה מיירי, וע' בהערה הבאה), ובכל אופן חייב, והטעם דאין כאן רה"י - אפי' כשתגיע תוך משהו ג' טפחים מרה"ר, ומשום שגם אז אין בחלל הכוורת י' טפחים אלא רק עם עובי שוליה, וזה לא מצטרף להחשב רה"י, היכא שאין באמיתות מחיצות עשרה אלא ע"י דין לבוד (אכן אם היו מחיצות עשרה בלא לבוד היה מצטרף), והטעם הוא, דהוספת הלבוד היא רק על המחיצות ולא גם על השולים.

[10] כתבו התוס' (בד"ה שבעה), שאינו פטור אלא באופן שיש רוחב ששה (שאפשר לרבע בו ד' על ד'), דעל מחיצות חשובות כאלה אמרינן לבוד, ויש כאן רשות היחיד שעה אחת (דהיינו כשנוריד את עובי השולים ישאר שבעה ומשהו, וכשינוח תוך משהו לג' טפחים של רה"ר תהיה הכוורת רה"י, ופטור כדין זורק מרה"י לרה"י. והגם שמיד אח"כ תתבטל הרה"י, לא איכפת לן דכבר היתה ההנחה), אבל מחיצות לחלק קטן מששה לא אומרים לבוד, ולא חשוב שזרק מרה"י לרה"י. אכן רש"י חולק וס"ל שבכל ענין של רוחב חלל המחיצות אמרינן לבוד.

[11] ס"ל דאין כאן לבוד, כיון שמחיצות הכוורת עשוים לשמור על דברים שבתוכה, ולא לכופן כלפי מטה.

[12] פחות מכאן, אם הוא תוך ג' טפחים לרה"ר חייב, מג' ועד ט' - אם הוא רחב ארבע הוא ככרמלית - ואסור מדרבנן, ואם אינו רחב ארבע הוא מקום פטור.

[13] כתבו התוס' (בד"ה אמר), דלגבי גומא הפירוש הוא שאפי' בעמוקה ט' נחשבת לרב יוסף ראויה לתשמיש רבים וכרה"ר, וכל שכן בפחות מט'. ולרבא חשוב לא ניחא תשמישתיה, מלבד בעמוקה פחות מג' שהיא כרה"ר.

[14] ודינה ככרמלית, ופטור אבל אסור.

[15] לרב יוסף הטעם פשוט, דכיון שאין בבור אלא ט' טפחים עדיין הוא נחשב כרה"ר - והוא ועירובו במקום אחד. אולם לרבא דס"ל שבור כזה נחשב כרמלית, קשה, דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. ופעמים היה מתרץ רבא, שמיירי שהבור נמצא בכרמלית ולא ברה"ר - וא"כ נמצא ששניהם במקום אחד. ופעמים היה מתרץ, דלעולם מיירי ברה"ר, וכיון שזמן קניית השביתה הוא בבין השמשות, ואמר רבי "כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות", א"כ חשוב בזמן קניית העירוב - הוא ועירובו במקום אחד.