[1] רש"י פירש שמיירי כאן במבוי, דרק על מבוי יש את הנידון להתירו בלחי. אכן תוס' הוכיחו מהמשך הסוגיא דמיירי כאן גם בפתח של בית, ולכן פירשו שמיירי בין בבית ובין בחצר ובין במבוי, ומה שהזכיר לחי הוא משום המבוי. או שגם חצר ובית (בבית שאינו מקורה) הם ניתרים ע"י לחי.

[2] ביארו התוס' שהכוונה שיהיה אסור לטלטל מהאסקופה לתוך הבית או המבוי (שהם רה"י) דרך איזה חור שבדלת, דאינה נחשבת לגמרי רה"י גם מדרבנן, היות שפרוצה במלואה לרה"ר. אולם לטלטל משם לבחוץ לרה"ר - אסור, דכיון שהפתח נעול יש כאן ג' מחיצות - והוי רה"י מדאורייתא.

[3] בין אם יש בשטח שבין החומות ד' על ד' ובין אם לא, כיון שאין כאן עוד לחי אחר להתיר - מלבד הלחי המתיר את המבוי שהוא מונח על כל שטח אסקופת המבוי, הדין שאי אפשר לטלטל, דהלחי רק מועיל להתיר את המבוי - ולא את הפתח, דס"ל לרב שאסור להשתמש כנגד הלחי אלא רק מחודו הפנימי ולפנים, ולכן צריך עוד לחי אחר צר שיעמידנו מיד בכניסה ואז יתיר הלחי האחר את הפתח.

[4] דכיון שנסתם המבוי בטלה לה הקורה, ואי אפשר לומר שפיה יורד וסותם, דכל מחיצה שאין בה ד' על ד' אינה מחיצה, ולא שייך בה תורת גוד אחית.

[5] דפי הקורה יורד וסותם, ומותר לטלטל עד אותו מקום שיש מעליו קורה.

[6] וכמו שמצינו גבי פתח בית שמסתמא יש לו משקוף על פני כל הפתח, שאפי' אם הפתח נעול אמרינן פי קורה (או משקוף יורד וסותם), ונחשב המקום הזה מקום לעצמו המוקף ד' מחיצות, שהם: ב' צדדי החומה, הדלת הנעולה, ופי הקורה שיורד וסותם, כן הדין כאן אם כל פתח המבוי מקורה. וזה הטעם שלא העמיד רב יהודה בשם רב באסקופת בית אלא באסקופת מבוי, ובאופן שאינו מקורה אלא בקורה טפח - כסתם מבואות.

[7] ואין בשיעור כל קורה ד' טפחים, והדלת נמצאת בין ב' הקורות. ולכך, כשהפתח פתוח אמרינן לבוד בין ב' הקורות ונמצא שכל חלל הפתח מקורה, ופי קורה החיצון יורד וסותם - כיון שע"י הלבוד הוא פי קורה של רוחב ד' טפחים, ודין הפתח כלפנים. אולם כשהפתח נעול, הדלת מפסקת את הלבוד שבין ב' הקורות, ואין כאן חלל ד' - ולא אמרינן ביה פי קורה יורד וסותם.

[8] התוס' (בד"ה בתספורת) כתבו שהלכה כלשון זו, דרב אשי שהוא מסדר הש"ס סתם לן כוותה.

[9] ומה שאמרה המשנה שלא ישב לפני הספר, מיירי בתספורת בן אלעשה שלוקחת הרבה זמן, וכן בנכנס למרחץ מיירי כשרוצה גם לחוף ראשו וגם להשתטף בחמין ואח"כ בצונן ולהזיע, ולא לבורסקי שהיא גדולה, וכן לא לסעודה גדולה, ולא לתחילת הדין. אבל בסתמא מותר, כיון שיש עוד הרבה שהות ביום.

[10] כתבו התוס' (בד"ה אין), דמיירי דוקא בכה"ג שיש עוד שהות ביום להתפלל, אבל בליכא שהות מפסיק.

[11] והקשו התוס' (בד"ה לימא), מדוע אמרה הגמ' לימא תהוי תיובתא דריב"ל דס"ל שצריך להפסיק (דכן מוכח ממה שאמר שאסור אפי' לטעום כלום), נימא דריב"ל מיירי בהתחיל באיסור, ואילו המשנה שאמרה שאינו מפסיק מדברת בהתחיל בהיתר. ותירצו שודאי משנתנו מיירי בהתחיל בהיתר דוקא, וכמו שהוכיחו לעיל (בתוד"ה ואם).